יום רביעי, 19 באוגוסט 2020

קרקע במאה מיליון ₪ לכל המרבה במחיר

 הכרעה לגבי קרקע בשווי מאה מיליון ש"ח בבני ברק ובהתאם לפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי כבוד השופטת ד' ברק-ארז בבית המשפט העליון

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההחלטה ניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.2.2020 (ע"א 48773-06-18, סגני הנשיא י' שנלר ו-ק' ורדי והשופטת ע' רביד). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 1.5.2018 (ת"א 63678-01-14, סגן הנשיא א' דפדי).

מקורה של הבקשה דנן בסכסוך ירושה שהתגלע ביחס לחלקת מקרקעין ששוויה למעלה ממאה מיליון שקלים בעיר בני ברק (להלן: הנכס). הנכס היה בבעלותם של שני אחים שהלכו לעולמם, וכעת הבעלות בו נתונה ליורשיהם. יורשים אלה נחלקים הלכה למעשה לשתי קבוצות. קבוצה אחת של יורשים שמחזיקים ב-50% מהזכויות בנכס כוללת את המבקשים בבקשה שלפני, וכן חלק מן המשיבים לה. קבוצה שנייה של יורשים שהחזיקו יחד ב-45% מן הזכויות בנכס מכרה אותן למשיבות 9-8, חברות נדל"ן (להלן: הרוכשות). יורש נוסף, הוא המשיב 1, החזיק ב-5% מהזכויות בו. בהמשך – לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שעליו נסבה הבקשה – הוא מכר את חלקו לאחר, מר יהודה סילבר, המשיב 18 (להלן: סילבר).

בתמצית, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם הנכס יפורק על דרך חלוקתו בעין בין שתי הקבוצות, כעתירת המבקשים, או שמא יפורק בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר כך שהתמורה תתחלק בין כולם, כבקשת הרוכשות ויורשים נוספים (למעשה, המשיבים 14-2 בהליך זה). כפי שיובהר להלן, בית משפט השלום הורה על חלוקה בעין לשני מתחמים, ובית המשפט המחוזי סבר כי יש להוציא את הנכס למכירה פומבית לכל המרבה במחיר.

ייאמר כבר עתה כי ההכרעה במחלוקת זו נסבה על פרשנותם של ההסדרים הקבועים בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק) בכל הנוגע לפירוק שיתוף במקרקעין. מחד גיסא, קובע סעיף 39 לחוק כי קיימת העדפה לחלוקה בעין. מאידך גיסא, מורה סעיף 40(א) לו כי כאשר המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה או כי החלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים כולם או מקצתם – ייעשה הפירוק בדרך של מכירה וחלוקת הפדיון. סעיף 41(ב) מוסיף על כך בהכירו באפשרות של חלוקה בעין כאשר חלק מן השותפים נוטלים את חלקיהם במשותף בהסכמה. לבסוף, סעיף 43 מורה כי בית המשפט יתחשב "ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ובשאר משאלותיהם של שותפים". יישומם של סעיפים אלה, ומערכות היחסים ביניהם, עמדו במרכז ההתדיינות, כמפורט להלן.

מבחינה פורמלית ההליך דנן החל בתביעה שהגיש המשיב 1 לבית משפט השלום לפירוק שיתוף בנכס בדרך של מכירה למרבה במחיר. הרוכשות מצדן הגישו תביעה שכנגד שבה צוינו כנתבעים המשיב 1 ושאר בעלי הזכויות. התביעה שכנגד כוונה אף היא לפירוק שיתוף בדרך האמורה, ונטען בה כי הוגשה על רקע החשש שמא המשיב ייסוג מתביעתו. בהמשך, המשיב 1 אכן חזר בו מהתביעה, וכך נותרה לדיון התביעה שכנגד שהגישו הרוכשות. עמדת הרוכשות הייתה, בעיקרה, כי לא ניתן לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין, מאחר שאי אפשר לחלק את הנכס באופן שכל אחד מבעלי הזכויות יקבל חלק ממנו. לעומת זאת, המבקשים טענו שיש לבחור בפירוק על דרך של חלוקה בעין – לשני חלקים – האחד שיהיה בבעלותם והאחר שיהיה בבעלות שאר בעלי הזכויות. הרוכשות התנגדו לכך וטענו כי אי אפשר לכפות על שותפים שאין קשר משפטי ביניהם לקבל חלק אחד במשותף. כן נטען כי חלוקה בעין תוביל להפסד ניכר לכל השותפים וזאת מכיוון שעלויות הבנייה של כל חלק בנפרד יהיו גדולות יותר.


ביום 1.5.2018 דחה בית משפט השלום את תביעת המשיבים לפרק את השיתוף בנכס בהליך של מכירה פומבית או בהליך של התמחרות פנימית בין השותפים, וקיבל את עמדת המבקשים כי פירוק השיתוף צריך להיעשות בדרך של חלוקה בעין לשני מתחמים שבכל אחד מהם יהיו שותפים בעלי הזכויות של אחת מהקבוצות. בית משפט השלום הצביע על כך שהתב"ע החלה על הנכס מאפשרת חלוקה כזו לשני מתחמים שהם זהים הן מבחינת הגודל והן מבחינת הזכויות שהן מקנות לבעלים. בית משפט השלום קבע כי הוא מבסס את פסק דינו על סעיף 41(ב) לחוק המקרקעין המכיר באפשרות שחלק מן השותפים ייטלו את חלקיהם במשותף בהסכמה. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי פירוק השיתוף בדרך זו הולם את האמור בסעיף 43 לחוק המקרקעין שעניינו קיום השיתוף בין חלק מבעלי הזכויות. 

המשיבים 9-2 (הכוללים כאמור את הרוכשות ואת היורשים שמכרו להן את חלקם, ויכונו להלן גם: המשיבים) הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, ובו טענו, בין היתר, כי לא ניתן לכפות עליהם ליטול את חלקיהם במשותף, וכי במצב שבו חלקה בבעלות משותפת לא ניתנת לחלוקה בעין בצורה כזו שכל אחד מהשותפים זוכה לבעלות עצמאית ונפרדת, אזי לבית משפט השלום אין שיקול דעת בנושא, ויש להורות על מכירת החלקה בשלמותה ועל חלוקת הפדיון בין כל הבעלים המשותפים.

ביום 11.2.2020 קיבל בית משפט המחוזי את הערעור בקבעו כי פירוק השיתוף יבוצע בדרך של מכירה פומבית לכל המרבה במחיר. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טעה בפרשנות שנתן לסעיף 41(ב) לחוק המקרקעין וכי אין די בהסכמת חלק מהשותפים לצורך פירוק בעין, אם השותפים האחרים אינם יכולים ליטול את חלקם במשותף. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר כי בעוד שהמבקשים הפכו להיות בעלי זכויות של מתחם אחד, היורשים האחרים מצאו עצמם בשותפות גם עם מי שאינו לרצון להם, דבר שייאלץ אותם להידרש להליכים נוספים של פירוק שיתוף.

בקשת רשות הערעור שבפני הגיעה ללשכתי ביום 15.6.2020 והיא נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בה. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שאלה משפטית שלא הוכרעה בפסיקה, וכי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין לכפות על חלק מהשותפים להמשיך להיות שותפים בניגוד לרצונם. לטענתם, השאלה המשפטית המתחדדת כאן היא האם יש לבצע פירוק שיתוף באופן דו-שלבי (להלן: פירוק דו-שלבי) – תחילה בדרך של פירוק בעין ובהמשך על דרך של מכירה של כל אחד מן החלקים (במידת הצורך) או שמא יש לבצעו ב"שלב אחד".

ביום 15.6.2020 הורה בית המשפט על הגשת תשובות לבקשה, ואלה אכן חשפו את הבדלי הגישות בנושא בקרב בעלי הזכויות. יצוין עוד כי ביום 7.7.2020 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

ביום 7.7.2020 הגיש סילבר את תשובתו, ובה נטען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. לטענת סילבר, השאלה המשפטית העומדת במוקד הבקשה ואשר טרם הוכרעה בפסיקה היא האם ניתן לפרק את השיתוף במקרקעין באמצעות חלוקה בעין לחלקים שאינם משקפים את מספר בעלי הזכויות, ולדחות לשלב הבא את פירוקם של חלקים אלה בדרך של מכירה. נטען בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה זו וכי פסקי הדין שאליהם הפנה אינם מכריעים בה גם כן. סילבר טוען גם הוא כי מדובר בשאלה החורגת מעניינם של הצדדים, ומטעים כי הכלל המנחה שהתקבל בפסיקה מצדד בחלוקה בעין, וכי בענייננו לא מתקיים החריג המורה שלא לעשות כן. כמו כן, נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לפגיעה בלתי מידתית במבקשים, המתבטאת בהפסד פוטנציאלי של כ-6 מיליון שקלים (כאשר משווים את שיעור המס שבו יחויבו במקרה של מכירת המקרקעין בהשוואה לאפשרות של מימוש ובניה).

ביום 19.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 9-2 המתנגדים לבקשה. לשיטתם, הדין אינו מאפשר לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין כאשר הדבר כרוך בכפיה על מספר שותפים לקבל חלק אחד במשותף. המשיבים טוענים כי עניין זה נדון על-ידי שתי הערכאות הקודמות, וכי המבקשים, יחד עם סילבר, מנסים בחוסר תום לב לעכב את פירוק השיתוף בדרך של מכירה פומבית כפי שהורה בית המשפט המחוזי, תוך עשיית שימוש לרעה בהליכים משפטיים. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי על-פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לפרק את השיתוף בנכס בפירוק דו-שלבי כפי שמציעים המבקשים, כך שלא ניתן לכפות על השותפים ליטול את חלקיהם במשותף בחלק מהמקרקעין או לכפות מכירה של חלק מהם ללא הסכמת כל השותפים. לכן, כך נטען, אין מנוס ממכירה פומבית של הנכס. לבסוף, טוענים המשיבים כי המבקשים מנסים להציג מצג שלפיו יש כביכול הצדקה לתת להם רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וזאת ללא כל בסיס לכך.

ביום 19.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 13-10, גם הם שותפים בחלקה, לפיה הם מצטרפים לתשובת המשיבים 9-2. הם הוסיפו והדגישו כי העיכוב במימוש המקרקעין במשך שנים כה רבות מסב להם נזקים עצומים.

ביום 22.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 1, 15 ו-17 המצדדים בקבלת הבקשה. המשיב 1, שמכר כאמור בינתיים את חלקו לסילבר (בעסקה שטרם הושלמה) ציין כי הוא מצטרף לאמור בתגובתו של האחרון. המשיבים 15 ו-17 טוענים אף הם שיש לקבל את הבקשה, ומוסיפים כי אם לא כן ייגרם להם נזק, מכיוון שהתקשרו בעסקת קומבינציה עם המשיבה 8. לטענתם, קבלת הבקשה תגרום להגנה על זכות הקניין ואילו דחייתה תוביל לפגיעה קשה ובלתי מידתית בבעלי המקרקעין.

לאחר שטענות הצדדים נבחנו על ידי בית המשפט נקבע, שדין הבקשה להידחות. כפי שהראה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, העקרונות הנוגעים לפירוק שיתוף במקרה של ריבוי שותפים במקרקעין כבר זכו להתייחסות בפסיקה, ובית המשפט המחוזי אך חזר ויישם אותם בנסיבות העניין. חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשתם נופך עקרוני מצאתי כי לא כך הוא. ההכרעה בעניין שבפני נסבה על יישום הדין בנסיבות הספציפיות והמיוחדות של המקרה, ואף לא התרשמתי שדחיית הבקשה תוביל לעיוות דין. כידוע, העובדה שערכאות שונות הגיעו לתוצאות שונות, אינה מצדיקה לבדה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 4657/15 לוי נ' מרקוביץ, פסקה 12 וההפניות שם (19.8.2015)).

להרחבת היריעה, גם אם למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי כבר לפני שנים רבות קבע בית משפט זה בע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' אנגלנדר, פ"ד כז(1) 334 (1973) כי "הסכמת השותפים להישארותם בעלים משותפים הוא תנאי להסדר כזה" (שם, בעמ' 335). העקרונות הנוגעים לכך פורטו גם בפסקי דין מאוחרים יותר (ראו והשוו: רע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' ויסמן (25.7.2010)). הדברים הם ברורים. אין מקום "לגלגל" את השותפים שאינם מעוניינים בהמשך השיתוף לדרך ייסורים של פירוק שיתוף נוסף, עניין הכרוך בהכרח בעלויות נוספות, ואף עלול להיות כרוך בתנאים פחות טובים (מאחר שהחלקה הנותרת היא קטנה יותר).

סוף דבר: הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע שהמבקשים יישאו בהוצאות המשפט של אותם משיבים שהתנגדו לקבלת הבקשה – בסך של 13,000 שקלים למשיבים 9-2 (ביחד) ו-2,000 שקלים למשיבים 13-10 (ביחד).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 2 ביוני 2020

נדחתה העתירה נגד חלוקת הארנונה בנתב"ג

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד תקנות ההתייעלות הכלכלית (כללי חלוקה לרשויות הסמוכות לנמל התעופה בן-גוריון) (הוראת שעה), התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או  תקנות החלוקה), אשר הותקנו מכוחו של סעיף 25א לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 (להלן: החוק, או  חוק ההתייעלות 2016).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס - צבע אדום מבזקלייב

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון 

העותרות, עיריית ראשון לציון ועיריית חולון, מבקשות לבטל את התקנות, ולחלופין - לתקנן, וזאת בנימוקים שונים, שעיקרם אי-סבירות כללי החלוקה שנקבעו בתקנות והשיקולים שביסודם. בקשת העותרות למתן צו ביניים למניעת חלוקת הכספים בהתאם לתקנות עד להכרעה בעתירה נדחתה (החלטת השופטת י' וילנר מיום 12.2.2019).

להלן בתמצית רבה רקע הדברים. בחוק ההתייעלות 2016 כוננה "קרן לצמצום פערים בין רשויות מקומיות", אשר כספיה אמורים להיות מחולקים בכל שנה לפי כללי חלוקה שייקבעו בתקנות על ידי שר האוצר ושר הפנים, בהתאם לאמות מידה שנקבעו בחוק (פרק ד' – סעיפים 25-21 לחוק).

בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2019), התשע"ח-2018 תוקן חוק ההתייעלות 2016 והוסף סעיף 25א, הקובע הסדר ספציפי לחלוקת כספים שיוקצו בכל שנת כספים לתשלום לרשויות המקומיות הסמוכות לנמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג). סעיף 25א לחוק קובע כי כספים אלה יחולקו בהתאם לכללי חלוקה שיקבע בתקנות שר הפנים בהסכמת שר האוצר, בהתאם לעקרונות אותם מונה סעיף 25א לחוק.

בהתאם לאמור, הותקנו ביום 31.12.2018 תקנות החלוקה מושא העתירה. תקנות אלה הותקנו כהוראת שעה לשנים 2019-2018 בלבד, והן קובעות כללים לחלוקת הכספים לרשויות המקומיות הסמוכות לנתב"ג לשנים 2018-19, בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 25א לחוק, המבוססים בעיקרם על מידת הקרבה לנתב"ג, האיתנות הכלכלית של הרשות המקומית וגודל האוכלוסיה של הרשות המקומית.

תקנות החלוקה הותקנו כאמור כהוראת שעה לשנים 2018-19, ותוקפן נקבע עד ליום 31.12.2019 (תקנה 8). ואולם בשל התפזרות הכנסת והבחירות מועד פקיעתן נדחה, בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת, עד "לתום שלושת החודשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת", היינו עד ליום 16.6.2020.

העותרות קובלות על כך שבהתאם לתקנות החלוקה הן אינן נמנות על הרשויות הזכאיות לקבל מכספי החלוקה, בהיותן "עירייה איתנה", כהגדרתה בפקודת העיריות. לטענתן, כללי החלוקה שנקבעו בתקנות לוקים בחוסר סבירות בכך שהם מתעלמים משיקול רלבנטי - אף שאינו נמנה על העקרונות הקבועים בסעיף 25א לחוק – והוא  עוצמת הפגיעה הנגרמת לרשות המקומית מפעילות נתב"ג. לצד זאת הועלו על ידי העותרות טענות המתייחסות לעיתוי התקנת התקנות ערב הבחירות וכן להעדר הליך שימוע מספק.

בתגובה מפורטת מטעם שר הפנים ושר האוצר (המשיבים 2-1, להלן: המשיבים) הם עמדו על הרקע וההליכים שקדמו לחקיקת סעיף 25א לחוק ההתייעלות 2016 ולהתקנת תקנות החלוקה, וכן ניתן מענה מפורט לטענות השונות שהעלו העותרות, ובכלל זה הובהר כי הכללים שנקבעו בתקנות לחלוקת הכספים לרשויות הסמוכות לנתב"ג  לשנים 2018-19, משקפים את העקרונות שנקבעו בחוק גופו.

גם המשיבות האחרות לעתירה, עיריות ומועצות מקומיות אחרות שבקרבה לנתב"ג, הגישו תגובותיהן – הרשויות אשר בהתאם לתקנות נהנות מכספי החלוקה - התנגדו לעתירה, ואילו אחרות שמצבן דומה לזה של העותרות - תמכו בעתירה.

להשלמת התמונה נציין כי בפני בית משפט זה תלויה ועומדת עתירה אחרת, שהוגשה קודם לעתירה דנן, התוקפת את חוקתיותו של סעיף 25א(ב) לחוק ההתייעלות 2016. בעתירה זו ניתן צו-על-תנאי, והיא קבועה לדיון בחודש יולי שנה זו בפני הרכב מורחב (בג"ץ 2600/18 מועצה מקומית בית דגן נ' כנסת ישראל). שתי עתירות נוספות, שהוגשו לאחר העתירה דנן, המכוונות גם כן נגד הוראת סעיף 25א לחוק וכן נגד התקנות, ממתינות לתגובות המשיבים וטרם נקבעו לדיון (בג"ץ 1675/19 המועצה המקומית סביון נ' כנסת ישראל, ו- בג"ץ 1702/19 עיריית קרית אונו נ' כנסת ישראל).

ביום 3.3.2020 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו נשמעו באריכות טיעוני באי כוח הצדדים. בסיום שמיעת טיעוני באי כוח העותרות והמשיבים המליץ בית המשפט לעותרות לחזור בהן מן העתירה תוך שמירת זכויות, וזאת בין היתר מאחר שמדובר בתקנות העומדות בפני פקיעה, וממילא תידרש בחינה מחודשת של כללי החלוקה קודם להתקנת התקנות לשנת 2020. בהמשך לכך ניתנה החלטה לפיה יודיעו העותרות עד ליום 11.3.2020 אם הן עומדות על עתירתן.

ביום 11.3.2020 הודיעו העותרות כי הן עומדות על עתירתן, ולצד זאת הן ביקשו להשהות את ההכרעה בעתירה עד להכרעה בעתירות האחרות הנזכרות לעיל.

המשיבים  התבקשו להגיב לעמדת העותרות. בתגובה מטעמם התנגדו המשיבים להשהיית ההכרעה בעתירה, וזאת מאחר ותוקף התקנות יפקע קודם לדיון ולהכרעה בעתירות האחרות. כן צוין כי לקראת התקנת תקנות החלוקה לשנה הנוכחית יוכלו העותרות, אם רצונן בכך, להציג עמדתן בפני השרים, וכן בפני ועדת הכספים של הכנסת אשר אמורה לקיים דיון בסעיף 25א לחוק. נוכח האמור נטען כי העתירה הנוכחית בנוגע לחלוקת הכספים לשנים 2018-19 אינה עוד אקטואלית, ואילו התקנות לשנת 2020 טרם הותקנו, ועל כן אין טעם בהותרת העתירה תלויה ועומדת.

לאחר עיון הגיע הרכב בית המשפט למסקנה כי הדין עם המשיבים, וכי דין העתירה להידחות, תוך שמירת זכותן של העותרות להעלות טענותיהן בנוגע לכללי החלוקה שיש לקבוע במסגרת התקנות לשנת 2020.

עתירת העותרות מכוונת כאמור נגד תקנות החלוקה, שהן הוראת שעה לשנים 2018-19. כמצוין לעיל, בעתירת העותרות לא ניתן צו ביניים וחלוקת הכספים בהתאם לתקנות מוצתה, והתקנות צפויות לפקוע בימים הקרובים. בנסיבות אלה העתירה אינה אקטואלית עוד, והיא מיצתה עצמה ועל כן אין מנוס מדחייתה (בג"ץ 5027/17 פורום יצרני חשמל פרטי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (‏4.7.2018)). עם זאת, שמורות לעותרות טענותיהן בנוגע לכללי החלוקה שייקבעו בתקנות שיותקנו לשנת 2020.

גם בעתירות התלויות ועומדות, שעיקרן כאמור בתקיפה חוקתית של הוראת סעיף 25א לחוק, אין כדי להצדיק הותרת העתירה דנן תלויה ועומדת

 

בית המשפט ציין עוד, כי גם בטענות העותרות לגופן של התקנות לא מצאנו הצדקה להותרת העתירה תלויה ועומדת, ולענין זה נוסיף כי אין אנו סבורים גם כי נפל פגם בהתקנת התקנות כנטען, עקב כך שהן הותקנו "בתקופת בחירות". בהתאם לחוק מדובר בחלוקת כספים ביחס לכל שנת כספים, ומפירוט ההליכים שהוצג לפנינו עולה בבירור כי הליכי גיבוש כללי החלוקה והכנת התקנות על ידי הדרגים המקצועיים במשרדי האוצר והפנים, בוצעו עוד קודם להחלטה על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, וללא כל זיקה אליהן. בנסיבות אלה לא הייתה כל הצדקה לעכב את התקנת התקנות וחלוקת הכספים לרשויות הזכאיות.

העתירה נדחתה אפוא, תוך שמירת זכויות וטענות העותרות בנוגע להתקנת תקנות החלוקה לשנה הנוכחית.  בנסיבות הענין לא נקבע צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום ראשון, 31 במאי 2020

בג"צ: נדחתה עתירת המורים

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת מורה בדבר התגמול לעובדי ההוראה בעבור הלמידה מרחוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה הוכוונה בעיקרה כלפי ההחלטות שהורו על פעולה של מערכת החינוך במתכונת של "עבודה מרחוק" במהלך חלק מן התקופה שבה אירע משבר הקורונה, ובאופן ספציפי על הפחתת שכרם של עובדי ההוראה כתוצאה מכך. כמפורט בהמשך, העתירה נדחתה בשל פגמים בעתירה כפי שהוגשה, כמו גם שינוי הנסיבות המשמעותי שחל בינתיים במערכת החינוך.

 

בתמצית, במרכז הטענות שעליהן נסבה העתירה עמדה החלטת ממשלה מס' 4910 שעניינה "היערכות המגזר הציבורי לעבודה במתכונת חירום בתקופת משבר נגיף הקורונה" מיום 20.3.2020, כפי שתוקנה בהחלטת ממשלה מס' 4996 מיום 19.4.2020. החלטה זו קבעה, בין היתר, כי בתקופה זו יעמוד היקף משרתם של עובדי ההוראה ככלל (ככל שלא חל בעניין הסכם קיבוצי מיוחד ובנתון לחריגים) על 50%.

 

העותרת, שלטענתה מייצגת אלפי עובדים במערכת החינוך (מבלי שהוסיפה פרטים בקשר לכך), גרסה כי הסדר זה (שאותו הגדירה כ"תקנות שעת חירום"), מגלם פגיעה כלכלית קשה בציבור עובדי ההוראה, שרובו נשים. לשיטתה, ההחלטה בעניין זה הייתה "מחטף" שנעשה ללא סמכות בדין ותוך פגיעה בזכויות יסוד, ובהן זכויותיהם של העובדים לקניין, לחופש העיסוק ולכבוד. כמשיבים לעתירה צירפה העותרת את ראש הממשלה ואת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (שיכונו להלן יחד: המדינה), כמו גם את כנסת ישראל (להלן: הכנסת).

 

ביום 3.5.2020, בסמוך לאחר הגשת העתירה, ניתנה החלטה שהורתה לעותרת לפרט מה היו הצעדים שנקטה עובר להגשתה. בהתאם לכך, ביום 6.5.2020 העותרת הגישה הודעה שבה ציינה, בין היתר, כי ביום 28.4.2020 וביום 30.4.2020 פנתה במכתבים למשרד ראש הממשלה, ובהם הציגה את "טענות המורים לעניין החזרה ללימודים של מערכת החינוך" וכי פניותיה אלה לא זכו במענה. כמו כן, היא צירפה מכתב ששלחה יושבת-ראש סיעה בהסתדרות המורים למנכ"ל משרד החינוך ביחס למכסת ימי החופש של ציבור עובדי ההוראה.

 

ביום 21.5.2020 הגישה המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה, ובגדרה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מכמה טעמים, ובהם העובדה שהעותרת לא מיצתה הליכים כנדרש. המדינה טוענת כי עיון במסמכים שצירפה העותרת מלמד כי מרביתם הם פניות ששלחו ארגוני המורים לציבור עובדי ההוראה וכלל לא הופנו אל מי מהמשיבים או אל גורמי ממשלה אחרים הנוגעים בדבר. יתר על כן, הפנייה היחידה שנעשתה למנכ"ל משרד החינוך וצורפה לעתירה לא הייתה מטעם העותרת עצמה. עוד נטען כי המכתבים שהעותרת כן שלחה מלמדים כי לא העלתה בפני הגורמים הרלוונטיים את טענותיה הספציפיות ביחס לתיקון בהחלטת ממשלה 4910, ואף לא המתינה למענה להם, אלא מיהרה להגיש את העתירה דנן.

 

טענות סף נוספות שמעלה המדינה נוגעות לאי-בהירות באשר לזיקתה של העותרת לנושא העתירה ולאי-צירופם של משיבים רלוונטיים, אשר נגזר למעשה מהתשתית המשפטית החסרה שהונחה בבסיסה של העתירה. המדינה מטעימה בהקשר זה כי הטענות בעתירה כוונו כנגד ההוראה בדבר הפחתת שכר שנטען כי היא תקנה לשעת חירום, הגם שלמעשה נקבעה בהחלטת ממשלה. בהמשך לכך, נטען כי עקב הנחתה השגויה של העותרת בדבר הבסיס המשפטי להחלטות שהתקבלו היא צירפה את הכנסת כמשיבה לעתירה, אף שזו אינה נוגעת בדבר כלל. טענה זהה הועלתה בידי הכנסת עצמה. לצד זאת, נטען, העותרת נמנעה מצירופם של משיבים רלוונטיים מבין משרדי הממשלה, כמו גם מצירופם של ארגוני המורים.

 

יוער כי בצד דברים אלה המדינה מציינת כי היא נכונה לבוא בדברים עם ארגוני המורים הרלוונטיים באשר להשלכות שהיו למשבר הקורונה על עובדי ההוראה בגין מתכונת עבודתם במהלך משבר הקורונה.

 

בשים לב לאמור לעיל, ביום 21.5.2020 ניתנה החלטה שהורתה לעותרת להודיע אם היא מוסיפה לעמוד על העתירה, וביום 25.5.2020 היא הודיעה שאכן כך הוא. בהודעה זו העותרת חזרה על טענותיה ואף גרסה כי עמדת המדינה כי אין מדובר בתקנות לשעת חירום נגועה בחוסר תום לב.

 

לאחר שבית המשפט עיין בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, מצא הרכב השופטות כי דינה להידחות על הסף. העתירה אינה מעלה טענות משפטיות ההולמות את הביסוס הנורמטיבי להחלטה שאותה היא תוקפת – החלטת ממשלה. בהמשך לכך, וכפי שציינו המשיבים השונים, נפלו פגמים בצעדים למיצוי הליכים כמו גם בצירופם של הצדדים המתאימים לעתירה. די היה בכך לדחיית העתירה.

 

על כך ניתן להוסיף, גם אם למעלה מן הצורך, כי בהתחשב בצעדים שננקטו להפעלתה מחדש של מערכת החינוך, אף השתנתה באופן מהותי התשתית העובדתית שעמדה ביסוד העתירה, ואף מטעם זה אין מקום לדון בה.

 

סוף דבר: העתירה נדחתה. לפנים משורת הדין לא חוייבה העותרת בהוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום ראשון, 29 במרץ 2020

בית החולים הגריאטרי יפונה לטובת חולי הקורונה

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה הבוקר 3 עתירות דחופות אשר הונחו לפניו וטענו נגד החלטת משרד הבריאות (להלן: המדינה), להסב את המחלקה הסיעודית, מחלקה לגריאטריה תת-חריפה ושתי מחלקות לתשושי נפש שבמרכז הגריאטרי הממשלתי שהם, הנמצא בפרדס חנה-כרכור (להלן: שהם), לטובת אשפוזם העתידי של חולי קורונה במצב בינוני וקשה שאמורים לקבל במסגרת זו טיפול ייעודי בתנאים שימנעו הידבקות. בהתאם לתכנית המדינה ולהחלטה נושא העתירה, הסבה זו (להלן: מהלך ההסבה או המהלך) כרוכה בהעברת המאושפזים במחלקות הללו (להלן: דיירי שהם או הדיירים) למסגרות סיעודיות אחרות: בית החולים הסיעודי הדר כרכור, הנמצא בפרדס חנה, ובית החולים הסיעודי Tender Loving Care אשר נמצא בעיר חדרה, לא רחוק מפרדס חנה. כדי למנוע מהלך זה, מבקשים העותרים כי נוציא מלפנינו צו על תנאי וצו ביניים, שיעצרוהו באופן ארעי ואחר-כך לצמיתות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון 
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 עו"ד 
נועם קוריס - כותב בישראל היום 

לטענת העותרת בבג"ץ 2233/20, המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (להלן: המועצה המקומית או המועצה), מהלך ההסבה איננו מידתי מבחינת מכלול האינטרסים המושפעים ממנו; ההחלטה לגביו נתקבלה מבלי לשתף את המועצה; מבלי להתחשב בהשלכותיו על הציבור ברחבי היישוב המנוהל על ידיה; ואף תוך הפרת רישיונו וייעודו של שהם כבית חולים גריאטרי, להבדיל מבית חולים כללי או בית חולים ייעודי אחר. העותרים בבג"ץ 2255/20 הם שבעה מכלל דיירי שהם אשר אמורים לעבור למסגרות הסיעודיות האחרות שצויינו לעיל. עותרים אלה מיוצגים על ידי האפוטרופוסים שמונו להם ועורכי הדין אשר מונו על ידי האפוטרופוסים. לטענתם, העברתם – על כורחם וללא הכנה מספקת – למסגרות סיעודיות אחרות תפגע בהם קשות עד כדי יצירת סכנה לחייהם. 


העותרים מפרטים וטוענים בהקשר זה, כי למעבר ממסגרת סיעודית-טיפולית אחת לשנייה יש השפעות קשות על המאושפזים. השפעות אלו, קשורות, לטענתם, לקשיי ההסתגלות של החולה הקשיש מבחינה מנטלית, רגשית ותפקודית-כללית, אשר מתועדים במחקרים רפואיים וידועים היטב בתחום הגריאטריה. עוד נטען, כי לא ניתנה למטופלים ולמשפחותיהם התראה מוקדמת כדי שיוכלו להיערך לקראת המהלך. במישור המשפטי, טוענים העותרים כי מהלך ההסבה, שאותו הם באו לתקוף בעתירתם, פוגע בזכות היסוד שלהם לשלמות נפשית וגופנית וכן בזכותם לאוטונומיה – זכויות שאותן, לדבריהם, יש לכבד ולקיים גם בעתות חירום. כמו כן טוענים העותרים כי המהלך נעשה בלא סמכות שבדין והוא נפגם בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין. מנגד, טוענת המדינה כי מהלך ההסבה, אשר נועד לביצוע מיידי, הוא כורח בל-יגונה במצב החירום שבו אנו נתונים. מציאותנו כוללת קרוב ל-1500 חולי קורונה, שמתוכם למעלה מ-100 נמצאים במצבי חולי מבינוני עד קשה, לאחר שחמישה מהחולים נפטרו מהמחלה; מספרים אלה עלולים לגדול לממדים של אסון לאומי (כחלק מהפנדמיה העולמית). מהלך ההסבה מהווה חלק ממלחמתה של מדינת ישראל בנגיף הקורונה ומשורה ארוכה של אמצעי חירום אשר ננקטים כדי למנוע את המשך ההידבקות בנגיף ואת התפשטות המחלה בקרב תושבי המדינה. מדובר במאמץ לאומי ממעלה ראשונה, שבמסגרתו המדינה חייבת לדאוג לכך שיימצא בידה מספר רב של מיטות אשפוז עבור חולי קורונה שמצבם בינוני וקשה. מהלך ההסבה אמור לספק למדינה ולחולי הקורונה 128 מיטות אשפוז, ומכאן נחיצותו. המדינה שיתפה את משפחותיהם של דיירי שהם על מהלך ההסבה ובא-כוחה שב והצהיר בפנינו כי דיירים אלה יפונו למסגרות מתאימות, לא הרחק משהם, להמשכו של טיפול נאות בצרכיהם בדרך רגישה ומכבדת. באשר לסמכות לבצע את מהלך ההסבה, המדינה טוענת כי זו נתונה לה בכל הזמנים, ובוודאי בעתות חירום, מכוח הפררוגטיבה הכללית של הרשות המבצעת ומכוח הדינים שעניינם סמכויות חירום וסמכויות עזר נלוות. כמו כן טוענת המדינה, כי שהם הוא בראש ובראשונה בית חולים – כשמו כן הוא – אשר מורשה לספק את כל השירותים הרפואיים עליהם יחליט משרד הבריאות, קרי: המדינה. שירותים כאמור בוודאי יכולים לכלול בתוכם טיפול בחולי קורונה, נוסף לטיפולים סיעודיים-גריאטריים או במקומם, אם כך תחליט המדינה – והמדינה כך החליטה. בית המשפט העליון ציין, כי נגיף הקורונה איננו מכיר בגבולות המוניציפליים וכי האמת הפשוטה והחשובה נעלמה מעיני המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור. המאמץ לעצור את התפשטות הנגיף הוא מאמץ של כולנו, ואם לא נירתם לו על ידי הגדלת מקומות אשר ייועדו לאשפוזם של חולי קורונה ולטיפול בהם, עלול הנגיף להגיע לכל פינה בארצנו, כולל פרדס חנה-כרכור. לפיכך, הלך הרוח של Not in my backyard, אשר עולה מבין השורות של העתירה של המועצה המקומית, איננו נכון ואיננו ראוי לזמנים הקשים שבהם אנו נתונים (ובכלל). המדינה, שפועלת באמצעות משרד הבריאות ובאמצעות זרועות ביצוע רבות אחרות, אחראית על המאבק בקורונה. שהם הוא בית חולים ששייך למדינה וזו רשאית לעשות בין כתליו כראות עיניה המקצועיות כדי לטפל בחולים שהיא – המדינה, ולא המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור – תחליט על אשפוזם. סמכות כאמור נתונה למדינה מכוח הפררוגטיבה הכללית שלה כרשות מבצעת, מכוח הוראותיה של פקודת בריאות העם בעניין הקמה וניהול של בתי חולים ומוסדות רפואיים אחרים בשעת חירום, וכן מכוח הוראות חוק הפרשנות בדבר סמכויות עזר (ראו, בהתאמה: סעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה; סעיף 20, ובפרט סעיף 20(ט), לפקודת בריאות העם, 1940; וכן סעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981) וכן מתוקף היותה בעלים של בית החולים שבו עסקינן. למועצה המקומית, מאידך, אין שום סמכות להתערב בנעשה בבתי החולים הממשלתיים ובדרך ניהולם על ידי המדינה – וזאת, גם כשבתי חולים אלו נמצאים בתחום שיפוטה. סמכויות המועצה, אשר קשורות לענייננו בקשר עקיף בלבד, מפורטות בסעיפים 142, 249(29) ו-242 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ואינן מתפרסות אל תחומם של בתי החולים הממשלתיים. מוסדות הבריאות של המדינה ממילא אינם חייבים לשמוע את דעתן של רשויות מקומיות בבואם לקבל החלטות בעניין בתי החולים הממשלתיים – שימוע כאמור הוא עניין וולונטרי גרידא, שלעתים רצוי ולעתים אינו דרוש כלל. לעניין עתירתם של דיירי שהם, הרי שמצוקת האוכלוסייה הקשישה אשר זקוקה להשגחה ולטיפול גריאטריים היא מצוקת אמת. במצוקה זו אין להקל ראש, ובית המשפט ציין כי הוא רחוק מלעשות כן מרחק שנות אור. דא עקא, מצוקה זו היא רק אחת המצוקות שבהן מוטל על המדינה לטפל בימים קשים אלה. הסכנות הקיומיות והמצוקה היומיומית שאליהן נחשפנו בעקבות פנדמיית הקורונה אף הן אמיתיות. במקרה שלפנינו, המדינה קיבלה החלטה שמאזנת בין זכות הדיירים לטיפול ולסיעוד, אשר מהווה חלק חשוב מזכויות הרווחה שלהם, לבין הספקת צרכים רפואיים קיומיים לחולי קורונה והצורך לבלום את התפשטות הנגיף מהר ככל שניתן. במסגרת זו, החליטה המדינה, על כורחה, להסב נזק קטן יחסית לדיירי שהם, אשר יפונו – בלית ברירה, בהתראה קצרה – למסגרות סיעודיות אחרות ויקבלו שם טיפול נאות, כדי למנוע נזקים חמורים הרבה יותר ובכללם התפשטות מחלה מסוכנת, פגיעה בבריאות תושביה, ואף תמותה. ברי הוא, כי החלטה זו מקשה עד מאד על הדיירים המפונים ועל יקיריהם אשר דואגים לשלומם. ברם, איש מהדיירים לא ניסה להוכיח לנו – וממילא לא הוכיח – כי בריאותו עלולה להינזק באופן חמור וחסר תקנה עקב מעברו המיידי למוסד אחר. מהלך ההסבה של המדינה הוא בלי ספק מהלך לא פשוט, ואפילו קשה. אולם, מהלך זה עודנו רחוק מלהגיע כדי "בחירה טרגית" מן הסוג שמדינות נאורות נאלצות לעשות בצוק העתים (ראו Guido Calabresi & Philip Bobbitt, Tragic Choices (1978)); ועל זאת נברך. בהחליטה על מהלך זה, הפעילה המדינה שיקול דעת מקצועי והחלטתה בוודאי איננה בלתי מידתית (ראו בעניין דומה את דבריו של השופט ע' פוגלמן בבר"ם 2199/20 פשה נ' משרד הבריאות, פסקה 6 (24.3.2020)). הדיירים מוסיפים וטוענים כי מהלך ההסבה והאופן שבו הוא עתיד להתבצע אינם תואמים את נוהלי משרד הבריאות מבחינת שלבי ההיערכות של בתי החולים הממשלתיים לתרחישי התפשטות הקורונה. בטענה זו אין ממש: נוהלי עבודה פנימיים של רשות שלטונית אינם בגדר כללים נוקשים אשר מופיעים בחוקים ובתקנות ואותם יש חובה לקיים במדויק; ובוודאי שאין בהם כדי להצר את סמכויות המדינה אליהן הפניתי בדוני בעתירתה של המועצה המקומית. כך הוא גם לגבי הטענה אשר באה להטיל ספק בתקפותם של תרחישי התפשטות המחלה עליהם מתבססת המדינה: תרחישים כאמור מצויים בליבת שיקול הדעת המקצועי של משרד הבריאות, שבו אין אנו נוהגים להתערב (ראו, למשל: בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (‏26.8.2019)). למעלה מן הנדרש, אציין כי הסתברות נמוכה לקרות נזק רב-ממדים  מצדיקה נקיטת פעולות מנע יקרות ואף קשות. בג"צ קבע אם כן, שבמהלך ההסבה לא נפל שום פגם מהותי או פרוצדורלי, ושלא נותר אלא לדחות גם את עתירתם של דיירי שהם. לצד זאת, איחל הרכב השופטים לעותרים ולשאר דיירי שהם בריאות טובה ואריכות ימים, תוך הבעת תקווה כי סירתנו – הסירה של כולנו – תגיע בקרוב אל חוף המבטחים. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שבת, 21 במרץ 2020

בג"צ הקורונה – עיכוב זמני בסגר תקנות שעת חירום

בג"ץ דן במאוחד בשלוש עתירות שמופנות כנגד החלטת הממשלה להתקין שני קבצי תקנות שעת חירום:  (1) התקנת תקנות שעת חירום (הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 (להלן: תקנות השב"כ); (2) התקנת תקנות שעת חירום (נתוני מיקום), התש"ף-2020 (להלן: תקנות המשטרה). התקנות מאפשרות איסוף, עיבוד ושימוש ב"מידע טכנולוגי" של חולים בנגיף הקורונה החדש (להלן: הנגיף), וזאת במטרה להילחם בהתפרצות מגפת הקורונה.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
בדיון שהתקיים בעתירה ביום - 19.3.2020 - הועלו סוגיות משפטיות כבדות משקל הנוגעות, בין היתר, להעדר קיומו של פיקוח פרלמנטרי על הליך התקנת התקנות ועל אופן יישומן, וכן שאלות חוקתיות הדורשות עיון.
העתירות בבג"ץ 2135/20 ובבג"ץ 2141/20 הוגשו בסמוך לשעה שבה נתבקשו המשיבים למסור את תגובתם לעתירה בבג"ץ 2109/20 שהוגשה יום קודם לכן. משכך לא היה סיפק בידי המשיבים לגבש טרם הדיון בעתירות את תגובתם בכתב לטענות שהועלו בשתי עתירות אלה. המשיבים ביקשו כי יתאפשר להם להגיש השלמת טיעון בהקשר זה ובשל דחיפות העניין הורה בג"צ כי זו תוגש עד יום א', בשעה 17:00. נקבע שבהשלמת הטיעון המעדכנת יתייחסו המשיבים לשאלות העקרוניות הבאות:
(א) האם ההכרזה על מצב חירום לפי סעיף 38 לחוק יסוד: הממשלה, נוגעת גם  למצבי חירום שאינם נובעים מסיבות ביטחוניות?  
(ב)  האם מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 ניתן להקנות לשירות הביטחון הכללי סמכויות לפעול בתחום שאינו נוגע לביטחון המדינה?
(ג) האם סעיף 39(ד) לחוק יסוד: הממשלה אשר קובע כי "אין בכוחן של תקנות שעת חירום [...] להתיר פגיעה בכבוד האדם" מטיל מגבלה מוחלטת על הפגיעה בזכות לכבוד האדם או שמא פגיעה זו כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 12 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
בשלב זה עשה בית המשפט העליון צו ביניים המורה כי:
א.    באשר לתקנות השב"כ – ככל שעד יום שלישי, 24.3.2020, בשעה 12:00 לא תוקמנה על-ידי הכנסת הוועדות הרלוונטיות כדי לאפשר פיקוח פרלמנטרי על תקנות אלה, לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש בסמכויות המוקנות על פיהן מאותו מועד ועד החלטה אחרת.
ב.    מבלי לגרוע מן האמור בסעיף קטן (א) לעיל, תקנות השב"כ יופעלו בשלב זה אך ורק לצורך איתור מי ששהו בסביבת חולים עם ממצא מעבדתי חיובי ל-nCoV, ובהתאם להנחיות המסווגות שהוצגו בפנינו, בהסכמת העותרים, במעמד צד אחד ואשר אושרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
ג.    ככל שתתקבל החלטה בדבר הטלת סגר כללי לפני יום שלישי, 24.3.2020, ניתן יהיה אז לשוב ולבחון את הצורך בהפעלת הסמכויות על פי תקנות השב"כ ואת התאמת צו הביניים למצב דברים זה. 
ד.    בשלב זה ועד החלטה אחרת, אין לעשות שימוש בסמכויות המוקנות מכוח תקנות המשטרה. בהקשר זה יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו הודיעו המשיבים כי בשלב זה טרם הושלמה קביעת הנוהל הנזכר בסעיף 4(א2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (להלן: חוק נתוני תקשורת) אשר הוסף לחוק זה על פי תקנות המשטרה וכי כתוצאה מכך תקנות אלה ממילא טרם הופעלו.  כמו כן, הוברר כי בשלב זה אין כוונה לעשות שימוש בסמכות המוקנית למשטרה מכוח תקנות אלה בסעיף 4(א1)(1)(א) לחוק נתוני תקשורת.
עו"ד נקבע על ידי בג"צ, כי בהיאסף החומר הנזכר בפיסקה 3 לעיל, יוחלט בדבר המשך הטיפול בעתירות, במכלול
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.



יום שלישי, 17 במרץ 2020

אמצעי הטרור נגד הקורונה- הודעת היועמ"ש

התפרצות נגיף הקורונה בעולם מציבה בפני מדינות העולם אתגר חסר תקדים ומחייבת נקיטת צעדים מרחיקי לכת במגוון תחומי החיים כדי להגן על שלום האזרחים ובריאות הציבור ועל יציבותן הכלכלית והחברתית של המדינות. כך גם מדינת ישראל, אשר עומדת בימים אלו בפני אתגרים עצומים.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
היועץ המשפטי לממשלה בהודעה שפרסם עתה הסביר על הליווי שניתן לעבודת הממשלה מתחילת המשבר, והפעילות כדי להעמיד לרשות רשויות המדינה את הכלים המשפטיים הדרושים לשם התמודדות אפקטיבית עם הנגיף, תוך הקפדה על כך שצעדים אלו ייעשו על פי דין. אף בשעת חירום - וזוהי אכן שעת חירום - על הממשלה לפעול לפי החוק, וכך גם נעשה בפועל.
בין הצעדים הרבים שננקטים, אישרה היום (17.3.20) ממשלת ישראל תקנות לשעת חירום המסמיכות את שירות הביטחון הכללי לעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים עבור משרד הבריאות שתכליתם צמצום התפשטות נגיף הקורונה. גם מהלך זה, אותו יזם משרד הבריאות, לווה מראשיתו ע״י גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה, ועל ידי באופן אישי. הדבר נעשה תוך קיום שיח רצוף עם הדרג המדיני, גורמי המקצוע במשרד הבריאות, במשטרה ובשירות הביטחון הכללי. שיח שתכליתו להבטיח, כי האמצעים שיינקטו נועדו לתכלית ראויה, אינם פוגעניים מעבר לנדרש, ומאזנים נכונה בין האינטרס הלאומי של הגנה על שלום הציבור ובריאותו לבין זכויות האדם, ובראשן - הזכות לפרטיות.
מטרת התקנות היא הצלת חיים בשעת חירום. פשוטו כמשמעו.
ממשלת ישראל מחויבת לנקוט בצעדים לשם הגנה על זכותם של אזרחיה ותושביה לחיים, המהווה את הזכות החוקתית המוגנת הראשונה במעלה.
לפי עמדתם החד-משמעית של גורמי המקצוע במשרד הבריאות, שהוצגה בפנינו ובפני הממשלה, הענקת הסמכויות לשירות הביטחון הכללי נועדה לקצר באופן משמעותי ביותר את פרק הזמן של זיהוי נדבקים פוטנציאליים בנגיף הקורונה ובכך להחיש את כניסתם לבידוד. על פי עמדת משרד הבריאות ובשים לב לניסיון הנצבר במדינות אחרות, זהו כרגע האמצעי האפקטיבי היחיד שיש ״לשטח את העקומה״ ולצמצם את ממדי ההידבקות. יובהר, כי ההסתייעות בשב"כ היא כמובן חריגה, אך לאחר שקילת החלופות השונות, באו גורמי המקצוע לכלל מסקנה כי רק האמצעים שבידי השירות יוכלו לספק מענה אפקטיבי לבעיה.
אולם, אין בעובדה שאמצעי זה נדרש לשם הצלת חיים כדי להצדיק כל אמצעי, ולכן נעשו מאמצים רבים כדי להבטיח שהסמכות המוקנית לשירות הביטחון הכללי תהיה קצובה בזמן, גדורה בהיקפה ומאוזנת ונתונה לפיקוח משפטי.
בין היתר, נקבעו המגבלות הבאות:
  • הסמכות לאסוף את המידע מתייחסת אך ורק למינימום הנדרש לשם מניעת התפשטות נגיף הקורונה. בפרט, לא ייאסף מידע "תוכני", כמו תוכן של מיילים או הודעות.
  • הוגדר מספר מצומצם של גורמים אשר יהיו חשופים למידע, ואף זאת רק לתכלית של מניעת התפשטות הנגיף.
  • השב"כ מחויב לדווח על פעולותיו מכוח התקנות ליועץ המשפטי לממשלה, בדגש על היבטים של פגיעה בפרטיות.
  • נקבעה עבירה פלילית ייעודית על העברה לא מורשית של מידע שנאסף שעונשה עד מאסר שלוש שנים.
יובהר, כי בהתאם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הדרך המועדפת להקניית הסמכויות לשירות הביטחון הכללי הייתה באמצעות החלטת ממשלה מכוח חוק השב״כ, שתאושר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. אולם, משהתברר אתמול כי המהלך לא יושלם בכנסת הקודמת לנוכח המועד בו ההצעה הועברה לאישור הוועדה, ומפאת הדחיפות הרבה בהקניית הסמכויות, הוחלט לפעול בדרך של תקנות שעת חירום, אשר אושרו כאמור הלילה ע״י הממשלה.
עם תחילת פעילות הכנסת ה-23, על ועדותיה, יובא העניין גם בפני חברי הכנסת על מנת לאפשר פיקוח ואישור פרלמנטריים של השימוש באמצעים.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שני, 16 במרץ 2020

הרשות הפלסטינית תפצה על נזקי טרור

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) בת"א 3367/09 מיום 29.7.2019, בגדרו נקבעה אחריותה של המבקשת, היא הרשות הפלסטינית, לנזקי המשיבים בגין גרימת מותו של מיכאל גדרי ז"ל באירוע טרור.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
בבקשה טוענת המבקשת, בין היתר, כי יש ליתן רשות ערעור על הקביעות בדבר אחריותה הנזיקית כאמור וזאת כבר בשלב הנוכחי, משום שדחיית הדיון בהשגותיה לגבי החלטה זו עד למתן פסק דין עלולה לפגוע ביעילות הדיונית, להביא לבזבוז משאבים ולהשליך על הליכים משפטיים נוספים. נטען עוד כי אם לאחר בירור נזקיהם של המשיבים תחויב המבקשת בתשלום פיצויים, ואם חיוב זה לא יעוכב, אזי גביית התשלום תפגע בתפקודה של המבקשת ותשפיע על המצב הביטחוני באזורנו.


בהחלטה מיום 31.12.2019 הורה בית המשפט העליון למשיבים להגיב לטענות המבקשת לפיהן יש לדון בהשגותיה נגד החלטת בית המשפט המחוזי כבר בשלב זה, ובטרם ניתן פסק דין סופי בהליך הנזיקי המתנהל נגדה. בתגובה טענו המשיבים כי אין מקום ליתן רשות לערער על ההחלטה מושא הבקשה דנן בשלב הנוכחי, וכן נטען כי הדיון בסוגיית הנזק מתנהל זה מכבר בפני בית המשפט המחוזי ומצוי בשלב הסיכומים.
בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות, וזאת נוכח הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיה תינתן רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי רק אם שוכנע בית משפט זה כי "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (ראו יישומו של כלל זה על בקשות רשות ערעור שעניינן בהחלטה הקובעת חבות בנזיקין: רע"א 9041/14 הרשות הפלסטינית נ' פלוני, פסקה 2 (24.3.2015); רע"א 6557/19 שחר ושות', חברה עבודות עפר בניה כבישים ופתוח בע"מ נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 7 (31.10.2019)). בית המשפט העליון לא מצא כי המקרה דנן נמנה עם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה של הרשות.
כמו כן, ציין בית המשפט כי ראה לנכון לדחות את טענת המבקשת לפיה יש ליתן רשות ערעור במקרה דנן נוכח הנזק שתסב לה גבייתם של הפיצויים שייפסקו לטובת המשיבים, ככול שהיא תחויב בתשלום פיצויים במסגרת פסק הדין שיינתן, ואם זה לא יעוכב. יוער כי אם אכן תחויב המבקשת בתשלום פיצויים למשיבים כאמור, הרי שבמידת הצורך, שמורה לה כמובן הזכות להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין זה, והדברים ברורים.
סוף דבר: הבקשה נדחית. בית המשפט העליון קבע עוד שהרשות הפלסטינית תישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.