יום שישי, 22 ביוני 2018

עו"ד נועם קוריס- נדחתה העתירה לפסול את היועץ המשפטי לממשלה

עו"ד נועם קוריס- נדחתה העתירה לפסול את היועץ המשפטי לממשלה  
בעתירה שהוכרעה בימים אלו בפסק דינו של כבוד השופט נועם סולברג, התבקש בית המשפט העליון להורות למשיב 1, היועץ המשפטי לממשלה, לפסול את עצמו מכל עיסוק וקבלת החלטות בחקירה הנוגעת להצעות נטענות שהציע מר ניר חפץ לכב' השופטת (בדימ') הילה גרסטל, ובחקירת הפרשה המכונה 'פרשת 4000' אשר עוסקת בקשרים של ראש הממשלה עם מר שאול אלוביץ, בעל השליטה בחברת בזק.

לטענת העותרים, הפיכתו של מר ניר חפץ לעד מדינה מחייבת את היועץ המשפטי שלא לעסוק בחקירות שלגביהן דרושה עדותו. זאת, משום שהיועץ נעזר בחפץ כדי לקדם את מועמדותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וגם משום שיש יסוד סביר להניח שהיועץ עצמו יהיה דרוש לחקירה כעד, על רקע עיסוקו בקשרים שבין ראש הממשלה לשאול אלוביץ במסגרת הסדר ניגוד עניינים שערך לו בעניין. לפיכך, נתון היועץ המשפטי בניגוד עניינים, ועליו לאצול את הסמכות לגבי חקירות אלה לגורם אחר במשרדו, כפי שנעשה במצבים דומים בעבר.
עו"ד נועם קוריס היועץ המשפטי לממשלה

העותרים הדגישו כי הכלל בדבר ניגוד עניינים הוא כלל מניעתי, אשר נועד למנוע מעובד הציבור להימצא במצב פוטנציאלי שבו ישקול שיקול זר בשל האינטרסים המנוגדים. כמו כן הודגש, כי הקפדה על כלל זה נדרשת לשם שמירה על אמון הציבור ברשויות. על ניגוד העניינים בענייננו ניתן ללמוד, לגישת העותרים, על דרך של היקש מכללי האתיקה לשופטים, אשר מהם עולה כי שופט אינו רשאי לדון בעניין שהיה מעורב בו בעבר; וכן מכללי האתיקה של עורכי דין, שלפיהם עורך דין אינו רשאי לייצג אדם אם הוא עומד להעיד מטעמו.

מנגד, סבורו המשיבים, כי לא מתעוררת בעיה של ניגוד עניינים בהמשך הטיפול של היועץ המשפטי לממשלה בחקירות שמר חפץ מעורב בהן. לטענתם, ההלכה הפסוקה היא כי חשש לניגוד עניינים על רקע היכרות אישית הוא חשש ממשי, "רק אם ההיכרות הייתה מהותית מבחינת משכה או מידת האינטנסיביות שלה" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 548 (2010)); לא כך הוא בנדון שלפנינו: ההיכרות בין השניים היא היכרות שטחית ומצומצמת.

המשיבים הוסיפו, כי הטענה בדבר קשרים בין היועץ המשפטי לממשלה לבין חפץ בעת שהתמודד על התפקיד, מקורה בפרסום עיתונאי מיום 21.2.2018, שלפיו נעזר היועץ בחפץ כדי לתאם פגישה עם העיתונאי דן מרגלית. הרקע לפגישה הזו נעוץ בפרסומים שונים שפרסם דן מרגלית בנוגע ל"פרשת הרפז", פרסומים שהיועץ המשפטי הביע מורת רוח מהם בנוכחותו של חפץ. למיטב זכרונו של היועץ המשפטי, יעץ לו חפץ להיפגש עם דן מרגלית על מנת להציג לו את נקודת מבטו בקשר לפרשה; היועץ המשפטי, מצדו, אמר אז כי איננו מכיר את מרגלית, ובתגובה הציע לו חפץ להכיר ביניהם ולתאם מפגש. כך אכן היה; פגישה תואמה בביתו של דן מרגלית, חפץ הגיע אליה לצורך עריכת היכרות בין השניים, ומיד לאחר מכן עזב את המקום. במפגש הציג היועץ המשפטי לדן מרגלית את נקודת מבטו ביחס להתנהלותו בפרשת הרפז. לטענת המשיבים, נתונים אלה אינם מצביעים על חשש ממשי מפני ניגוד עניינים, ואין אפוא עילה להורות ליועץ המשפטי להימנע מטיפול בחקירות המדוברות.

אשר לאפשרות שלפיה היועץ המשפטי לממשלה יהיה דרוש לחקירה כעד, טוענים המשיבים, כי סברה זו נעדרת בסיס עובדתי. בקשר לכך הודגש, כי היועץ המשפטי לממשלה חובש את 'כובעו' של ראש התביעה הכללית, כמו גם את 'כובעו' של ראש המערכת אשר נותנת ייעוץ משפטי שוטף לממשלה, על זרועותיה. טענה שלפיה נוצר ניגוד עניינים בין השניים – בין שני 'כובעים' אלה – היא טענה מוסדית, שאינה קשורה דווקא לעבודתו האישית של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי; ואין לקבל אותה. לבסוף צוין כי לאור הוראת סעיף 17(ג) לחוק יסוד: הממשלה, הקובע כי "כתב אישום נגד ראש הממשלה יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה", מוטל נטל כבד להראות כי קיים ניגוד עניינים של היועץ בקבלת החלטות בהקשר זה, ועל טענה שכזו להיות מבוססת היטב. העותרים, כך נטען, אינם עומדים בנטל הזה.

לפי פסק הדין של בית המשפט, הצדדים אינם חלוקים על אודות חשיבותו של האיסור בדבר ניגוד עניינים, כי אם על אופן ישומו בנסיבות העובדתיות הקיימות. בהקשר זה, עמדת המשיבים – נכונה. המגעים שניהל היועץ המשפטי לממשלה בעבר עם מר חפץ אינם יוצרים קרבה אישית המבססת חשש לניגוד עניינים. חפץ אמנם סייע ליועץ המשפטי לממשלה בעניין נקודתי (כאמור בפסקה 5 לעיל), אך אין מדובר בהסתייעות לטובת קידום התמודדותו על תפקיד היועץ, כפי שמציגים זאת העותרים. היכרותו של היועץ המשפטי עם חפץ היתה ברמה שטחית, מצומצמת ביותר, ולא התקיימו ביניהם קשרי חברות אישיים. היכרות כזו, בקשר לאותו ארוע נקודתי, אינה מקימה, כאמור, אפשרות ממשית וגם לא חשש סביר לניגוד עניינים.

סוגיית ניגוד העניינים בין פעילותו של היועץ המשפטי לממשלה ב'כובעו' כראש התביעה הכללית, לבין עיסוקו ב'כובעו' כראש מערך הייעוץ המשפטי – אינה מצדיקה לקבוע כי קיים ניגוד עניינים נקודתי בקשר לנדון. העותר 2 טען על ניגוד עניינים, וכנגד מעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה ב'כובעו' כראש התביעה הכללית ב'פרשת 4000' בעניין שטיפל בו ב'כובעו' כיועץ משפטי לגבי קשרי ראש הממשלה עם מר אלוביץ. העותר 2 אינו מצדד בפיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. על כל פנים, סוגיית ריבוי ה'כובעים' של היועץ המשפטי לממשלה היא סוגיה מורכבת ויש לגביה עמדות שונות (ראו דוח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו 52-56 (1998)), אולם כל עוד מקובל ריבוי ה'כובעים' הללו בשיטת המשטר שלנו, הרי שבכך אנו מניחים שהיועץ המשפטי לממשלה מסוגל להתמודד עם המורכבות שהדבר גורם; אין טעם להטיל דופי מיוחד בכך בנדון שלפנינו.

כפי שנמסר, וזו שגרת העבודה בכגון דא, העיסוק בשעתו בנושא הסדר ניגוד העניינים, בכללו הבירור העובדתי בנוגע לקשריו של ראש הממשלה עם מר אלוביץ נעשה בעיקר על-ידי מחלקת היעוץ והחקיקה (משפט ציבורי-מינהלי) במשרד המשפטים והיועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, אל מול בא כוחו של ראש הממשלה. במקביל, עלה גיבוש ההסדר מעת לעת בפגישות עבודה שוטפות של היועץ המשפטי לממשלה עם ראש הממשלה. לדברי המשיבים, כאמור, טענת העותרים על כך שהמשיב אמור להעיד בתיקים הנדונים, נשענת על השערה ספקולטיבית, והיא אינה מבוססת עובדתית. המשיבים הניחו את הדעת, במובן זה שקיימת אצלם מוּדעוּת לחשש בדבר ניגוד עניינים, ומעת לעת נבחן עניין זה לפי הצורך. כך למשל, כשהתעורר חשד לניסיון להטות את ההליך לבחירת היועץ המשפטי לממשלה (שבו נבחר המשיב 1 לתפקיד) התקיימה התייעצות של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה יחד עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מינהלי) והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-חוקתי), כדי לדון בשאלת האפשרות לניגוד עניינים אצל היועץ המשפטי לממשלה. העמדה שהתגבשה כמפורט וכמנומק בתגובת המשיבים לעתירה היתה כי לא קיימת מניעה לטיפולו של היועץ המשפטי בפרשה זו, אם כי ככל שיהיה שינוי בתמונה הראייתית – ישקל העניין מחדש. לימים, עם התקדמות החקירה, משהתברר כי מדובר בארוע נקודתי, קיבלה המסקנה הנ"ל משנה תוקף. המשיבים הפנו בתגובתם לעתירה לעוד מצבים אחדים שנתקלו בהם, שחייבו בחינה נוספת של האפשרות למניעוּת של היועץ המשפטי לממשלה או של אחרים מטיפול בנושא. ישנן שיטות עבודה מסודרות לשם כך. פרקליט המדינה ביחד עם גורמים אחרים, נדרשו באופן פרטני לבחון מצבים מעין אלה, כשהתעוררו. כך נעשה, וכך עוד יֵעשה, במידת הצורך.

לבסוף, לא למותר לציין, כי סוגיית ניגוד העניינים של היועץ המשפטי לממשלה בקשר לעיסוקו עם ראש הממשלה, על רקע ההיכרות ביניהם, נדונה בכמה הליכים משפטיים בעבר, שהצדדים הפנו והתייחסו אליהם. בבג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל (1.3.2016) נדונה השאלה העקרונית בדבר מינויו של היועץ הנוכחי, בין היתר על רקע כהונתו כמזכיר הממשלה. באותו עניין נקבע כי אין עילה לפסילה מוחלטת של היועץ הנוכחי מלהתמנות לתפקיד, ודי בהסדר ניגוד עניינים פרטני שייערך לו (ראו פסקאות 77­–80 לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן). קביעה זו במישור העקרוני, אינה שוללת טענות קונקרטיות בדבר חשש לניגוד עניינים בסוגיות ספציפיות. אכן, טענות כאלו הועלו בקשר לעיסוקו בחקירותיו של ראש הממשלה – אולם נדחו (בג"ץ 4344/16 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.3.2017)). נקבע כי מן ההכרעה בבג"ץ 43/16 עולה כי "ליועץ המשפטי ניתן לעסוק בכל נושא, לרבות כאלה שבהם היה מעורב כמזכיר הממשלה בכובע מקצועי. חזקה על היועץ המשפטי כי ימנע עצמו מטיפול במה שהיה מעורב בו באופן החורג מהתנהלות מקצועית כאמור, אך לא מצאנו דופי בהודעת משיבי המדינה בהקשר זה". עוד העיר בית המשפט לגופו של עניין, כי "מדובר במנגנונים רבי משתתפים, החל ביועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ובכירי משרדיהם ועד לפרקליטים ולאנשי המשטרה העוסקים בחקירה ובליוויה. איננו סבורים כי בקלות יכולות להינתן החלטות שאינן ראויות ושקולות ו'לחמוק תחת הרדאר', המקצועי מזה והציבורי מזה". על בסיס נימוק דומה נדחתה גם עתירה שכוונה לעיסוקו של היועץ המשפטי לממשלה בחקירת רעייתו של ראש הממשלה (בג"ץ 88/18 משגב נ' היועץ המשפטי לממשלה מר אביחי מנדלבליט (16.1.2018)).

על הרקע הזה הוגשה העתירה דנן, שבה התבקש בית המשפט לקבוע כי חרף כל האמור לעיל, כניסתו של ניר חפץ לתמונה מטה את הכף לכיוון ניגוד העניינים. ברם, בית המשפט העליון סבר, על יסוד האמור לעיל, כי אין בכוחו של הקשר בין היועץ לבין חפץ – כפי שהוצג – כדי להטות את הכף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון



יום ראשון, 17 ביוני 2018

עו"ד נועם קוריס- הוארך מעצרו של גיא מונסונגו שמואשם בהונאת משקיעים


עו"ד נועם קוריס- הוארך מעצרו של גיא מונסונגו שמואשם בהונאת משקיעים

מעצרו של גיא מונסונגו שמואשם בהונאת משקיעים ושהחליף את שמו לחגי שטראוס יוארך, כאשר בית המשפט אף קבע שחלק מהמעשים המפורטים בכתב האישום נעשו מול אנשים שעמם העורר יצר קשר לאחר מעצרו, חקירתו והזהרתו בדבר פעילותו האסורה

בית המשפט העליון הכריע בערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.5.2018 (מ"ת 29853-10-17, השופטת ש' זמיר). בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום והליכים קודמים

ביום 18.10.2017 הוגש נגד העורר כתב אישום שבו תוארו מעשי מרמה שביצע, על פי הנטען, בתחום הנדל"ן. פירוט נוסף באשר לכתב האישום הובא בהחלטה קודמת שניתנה על-ידי בעניינו של העורר ביום 9.1.2018 (בש"פ 10049/17). בעיקרו של דבר, על-פי הנטען, העורר פעל למכירת זכויות בפרויקטים בתחום הנדל"ן באמצעות מצגי שווא. העורר, כך נטען, גבה עשרות אלפי שקלים עד מאתיים אלף שקלים מאנשים שהתעניינו באותם פרויקטים, תוך שימוש באסטרטגיות שיווק אגרסיביות ו"ערבוב" בין חברות שונות שהיו בשליטתו על מנת להקשות את המעקב אחריו וכדי להסוות את פעילותו. כן נטען בכתב האישום כי גם לאחר שהעורר נעצר ושוחרר בתנאים מגבילים הוא המשיך במעשיו ופעל לשיבוש מהלכי משפט. עוד מתואר בכתב האישום כי בשלב זה העורר אף שינה את שמו במשרד הפנים, לאחר שזה פורסם בהקשרו של חשד לביצוע עבירות מרמה.
עו"ד נועם קוריס הארכת מעצר

בהתאם לכך, יוחסו לעורר העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין, הונאת נושים לפי סעיף 439 לחוק העונשין, אי מסירת מידע לפי סעיף 213א(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל), אי-גילוי נכסים לפי סעיף 216(1) לפקודת פשיטת רגל, השמטה לפי סעיף 216(6) לפקודת פשיטת רגל, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין, הלבנת הון אסורה לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, וכן הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר הוגשה בקשה לעצור אותו עד תום ההליכים נגדו. בשלב זה ביקש העורר כי האפשרות לשחררו לחלופת מעצר תידון קודם למסירת כל חומר הראיות לעיונו, וזאת בשל העיכוב בהעברתו. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, בקבעו כי דרך המלך היא להכריע בקיומן של ראיות לכאורה תחילה. ערר שנסב על החלטה זו נדחה על-ידי בהחלטתי הנזכרת לעיל מיום 9.1.2018.

לאחר אי אלו התפתחויות נוספות, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר, ובית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. בעקבות זאת הוגשו שלושה תסקירים מטעם שירות המבחן, שבמסגרתם נבחנה האפשרות כי העורר יועבר למעצר בפיקוח אלקטרוני בביתו של אחד מהוריו (החיים בנפרד) באילת, לצד פיקוח אנושי של מי מהמפקחים המוצעים: הוריו, אחיו, גרושתו, וכן שניים מחבריו. שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים לא יוכלו לזהות מצבי סיכון ולהתאים לתפקיד הפיקוח בנסיבות העניין, בשים לב למכלול קשייו ומורכבותו של העורר. שירות המבחן ציין את דפוסי ההסתרה והמניפולטיביות של העורר, את קשייו בוויסות דחפים ובריסון עצמי, וכן את אופי העבירות המיוחסות לו, שניתן לבצען גם מתוך הבית. עוד ציין שירות המבחן את התרשמותו כי העורר מתקשה לחוות מצבי קושי ולהתמודד עמם, כי הוא נוטה לחפש פתרונות מהירים לקשייו, ואף כי התנהלותו – ובכלל זאת החשד לשיבוש מהלכי משפט – מצביעה על קושי שלו לכבד גבולות וסמכות ולהיענות להם. שירות המבחן אף עמד על תפיסתו העצמית של העורר כקורבן. בסיכומו של דבר, שירות המבחן סבר כי מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני לא יוכל לצמצם סיכון להתנהלות בעייתית חוזרת מצדו, ולכן ציין כי אינו ממליץ להעבירו מבית המעצר.

ביום 17.5.2018 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בתוך כך, עמד בית המשפט המחוזי על התכנון המוקדם המוקפד, השיטתיות והשימוש באמצעים מתוחכמים לצורך הונאת הלקוחות שבהם נקט העורר, על פי הראיות הלכאוריות. בית המשפט המחוזי הזכיר כי חלק מהמעשים המפורטים בכתב האישום נעשו מול אנשים שעמם העורר יצר קשר לאחר מעצרו, חקירתו והזהרתו בדבר פעילותו האסורה. בכל אלה, כך נקבע, יש כדי לתת משנה תוקף להתרשמותו של שירות המבחן מקשייו של העורר לכבד גבולות וסמכות ולהיענות להם. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לעובדה שלאחר שחרורו של העורר ממעצר קודם הוא שינה את שמו במשרד הפנים ביום 22.5.2017, וזאת על מנת שיוכל להמשיך בביצוע מעשיו הפסולים חרף פרסום שמו כחשוד בביצוע עבירות. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי את האמור בכתב האישום לפיו העורר פעל להדיח עדים ולשבש מהלכי משפט. על רקע זה, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לתת בעורר אמון שיאפשר את העברתו לחלופה למעצר מאחורי סורג ובריח, "טובה ככל שתהא". לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי לא עלה בידי העורר להצביע על נימוקים כבדי משקל המצדיקים סטייה מעמדתו של שירות המבחן בשלושת התסקירים הארוכים והמפורטים שהגיש.

הערר

בערר שבפני בית המשפט העליון טען העורר, בעיקרו של דבר, כי לנוכח העובדה שמדובר בעבירות הונאה, ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות מעצר בפיקוח אלקטרוני. העורר הוסיף כי היה על בית המשפט המחוזי לתת משקל לכך שהעורר והמפקחים כולם נעדרי עבר פלילי, כי העורר בחר לשוב לישראל לצורכי חקירה והעמדה לדין (לאחר שקודם לכן עזב את הארץ שלא כדין), וכי בסיכומו של דבר ניתן לתת מענה לקשיים שעלו באמצעות מערך מהודק של פיקוח אלקטרוני, פיקוח אנושי וערבויות כספיות גבוהות. לבסוף, הדגיש העורר אף את מצבו הרפואי שהופך את שהותו במעצר למכבידה יותר.

העורר הסתמך, בין השאר, על בש"פ 4658/15 פישר נ' מדינת ישראל (9.7.2015) (להלן: עניין פישר) שבו הורה בית משפט זה על שחרור עורר למעצר בפיקוח אלקטרוני חרף המלצתו השלילית של שירות המבחן.

מנגד, עמדת המדינה היתה שדין הערר להידחות. המדינה מדגישה כי אין לתת אמון בעורר. בהקשר זה עומדת המדינה על כך שהעורר ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו מבלי שהיה עליו מורא הדין – לאחר שהוכרז כפושט רגל, ואף לאחר שנעצר בפעם הראשונה לצורכי חקירה. המדינה מוסיפה שלצורך המשך פעילותו הפלילית לכאורה אף שינה העורר את שמו, וכן מציינת כי הוא הואשם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בהמשך לכך, המדינה טענה שמתקיימות בעניינו של העורר מספר עילות מעצר, כולן בדרגה גבוהה – מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט (כפי שעולה מכתב האישום), ובנוסף לכך חשש להימלטות.

עוד הוסיפה המדינה שיש לאבחן את עניינו של העורר מעניין פישר, שעליו הוא מבקש להסתמך, אשר בו ביצוע העבירות היה מבוסס על קשר עם חשוד אחר שבאותה עת כבר היה מצוי מאחורי סורג ובריח.

להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט העליון עדכנה באת-כוחה של המדינה כי מצבו הרפואי של העורר נבדק, וכי הבדיקות שלהן הוא זקוק יבוצעו בזמן הקרוב.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא סבור שדין הערר להידחות.

הלכה היא שסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תיעשה באופן חריג, במקום בו קיימים לכך טעמים כבדי משקל (ראו: בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 וההפניות שם (15.8.2010); בש"פ 35/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 וההפניות שם (‏23.1.2018)). בעיקרו של דבר, לא מצאתי כי במקרה זה קיימים טעמים המצדיקים סטייה מהמלצתו של שירות המבחן, שחזרה ונשנתה בשלושת התסקירים. זאת, בניגוד לעניין פישר, שבו הודגש כאמור כי החשוד המרכזי הנוסף בפרשה היה מצוי במעצר מאחורי סורג ובריח (מצב שהשפיע על עילות המעצר).

אכן, לנוכח הנסיבות המפורטות בכתב האישום, ובכללן מעשי המרמה וכן ההתנהלות המניפולטיבית שיוחסו לעורר, דומה שאין לומר שהפיקוח המוצע יוכל להפיג את החשש העולה מעילות המעצר – הן לעניין המסוכנות והן לעניין החשש מפני שיבוש. בית משפט זה קבע בעבר כי בעבירות תרמית והונאה קיים חשש ממשי כי הנאשם ימשיך במעלליו גם בעת שהותו בחלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (ראו: בש"פ 4720/15 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 וההפניות שם (9.7.2015)). דברים אלה יפים במיוחד מקום שבו מדובר בעורר שכבר הוכיח כי הוא אינו ראוי לאמון שניתן בו, כאשר המשיך לכאורה לקדם את תכניותיו הפליליות ולשבש מהלכי משפט גם לאחר שנעצר ונחקר, בין היתר תוך שינוי שמו במשרד הפנים (ראו והשוו: בש"פ 507/00‏מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 392 (2000)).

לקראת סיום ציין בית המשפט העליון, כי דבריה של המדינה במעמד הדיון מניחים את הדעת כי המענה שניתן בעת הזו למצבו הרפואי של העורר הוא מספק. כמובן שטענות הצדדים בעניין זה שמורות להם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

יום שבת, 9 ביוני 2018

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט עיכב ביצוע של פסק דין כספי


לבקשת חברת הפניקס, עיכב בית המשפט העליון (כבוד השופטת ד' ברק-ארז) את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.4.2018 בת"א 41126-12-13 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אברהם
הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 8.4.2018 (ת"א 41126-12-13, השופט י' אברהם) מלמדת שהמשיבה, ילידת 1980, נפגעה בתאונת דרכים ביום 26.4.2012 עת נהגה ברכב שהיה מבוטח בביטוח נזקי גוף אצל המבקשת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתחילה העמידה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי את דרגת נכותה המשוקללת של המשיבה על 81%. בהמשך הפעילה הוועדה הרפואית את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, והעמידה את דרגת הנכות היציבה של המשיבה על 100% החל מיום 1.11.2013.

נועם קוריס ושות


המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 כנגד המבקשת. ביום 8.4.2018 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו, שבו קיבל את תביעתה של המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי עקב התאונה נותרה למשיבה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 81%. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של המשיבה על 100%. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט המחוזי לפסיקת הפיצויים. בית המשפט המחוזי קבע כי נזקיה של המשיבה עומדים על 6,716,257 שקלים, שמהם יש לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי בסך של 2,210,076 שקלים. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיבה סך של 4,506,181 שקלים בתוך 45 ימים.

ביום 17.5.2018 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור מופנה כנגד ראש הנזק של עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, שהועמד בפסק הדין על סך של 4,041,077 שקלים. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה בחישובו של ראש נזק זה. בכל הנוגע לעבר, דהיינו לתקופה שממועד שחרורה של המשיבה מבית החולים ועד למתן פסק הדין, נטען כי ההוצאות החודשיות בפועל של המשיבה היו נמוכות מאלה שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לעתיד, נטען כי הסכום שפסק בית המשפט המחוזי הוא מופרז ואינו עולה בקנה אחד עם דרגת הנכות שנקבעה, עם העזרה שנזקקה לה המשיבה בעבר ועם ההלכה הפסוקה. בסיכומו של דבר, החיוב שעליו נסב הערעור עומד על סך של 1,850,000 שקלים, ובצירוף שכר טרחה וחיוב מע"מ 2,130,000 מיליון שקלים.

בד בבד עם הערעור המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שיעוכב חיובה לשלם את הסכום שעליו נסב הערעור. המבקשת טוענת כי קיים סיכוי גבוה שערעורה יתקבל. כמו כן, מבחינת שיקולים של מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי מדובר בסכום כסף גבוה אשר עשויים להתעורר לגביו קשיי גבייה אם ישולם למשיבה הסכום במלואו, ולאחר מכן תזכה המבקשת בערעור. בצד זאת, מובהר כי אין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע מהמבקשת במקרה של דחיית הערעור. בנוסף, נטען כי עיכוב הביצוע לא יפגע במשיבה מבחינה כלכלית, שכן מדובר בחלק מסוים מהפיצוי שנפסק לטובתה ולא בכולו, מה גם שמדובר בפיצוי שאמור לשמש את המשיבה במשך שנים רבות.

ביום 17.5.2018 ניתנה החלטה המורה למשיבה להגיש תגובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 3.6.2018. בתגובתה טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן הטענות העולות בו מופנות בעיקרן כלפי ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. בנוסף, המשיבה טוענת כי טענת המבקשת לפיה אם תזכה בערעור יתעורר קושי להשיב את כספי הפיצוי נטענה בעלמא ללא ראיות תומכות. המשיבה מדגישה כי מדובר בפסק דין כספי, אשר הנטייה לעכבו בפסיקה היא פחותה.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לקבל את הבקשה. אכן, ככלל, צד הזוכה במשפטו זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו בסמוך למועד שבו הוא ניתן, והגשת ערעור עליו אינה טעם ראוי לעיכוב ביצועו (ראו למשל: ע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פסקה 16 וההפניות שם (24.5.2017)). הדברים אמורים בפרט כאשר מדובר בבקשה המכוונת לעיכוב ביצועו של סעד כספי (ראו למשל: ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (30.5.2013)). עם זאת, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. כפי שכבר ציינתי בעבר, במקרים שבהם קיים חשש – ולו מסוים – לכך שהתשלום יצור מצב בלתי הפיך, ולצד זאת מדובר בעיכוב ביצוע חלקי שאינו צפוי לפגוע ברווחתו של הזוכה, יטה בית משפט זה להורות על עיכוב הביצוע (ראו: ע"א 3559/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני, פסקה 8 וההפניות שם (9.5.2017). ראו גם: ע"א 5802/17הפניקס – חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקאות 9-8 (6.8.2017); ע"א 9386/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני, פסקה 4 (12.12.2017); ע"א 3986/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" נ' פלוני, פסקה 4 (4.6.2018)). על רקע זה, ומבלי להידרש לשאלה של סיכויי הערעור, דומה כי הנסיבות במקרה זה תומכות בקבלת הבקשה. כפי שהובהר, מדובר בעיכוב ביצוע חלקי בלבד של החיוב שהושת על המבקשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר חלקו הארי נפסק לטובת המשיבה במבט צופה פני עתיד. על כן, אין חשש כי תיגרם פגיעה ברווחתה של המשיבה עד למועד ההכרעה בערעור.

אשר על כן, נעתר בית המשפט העליון לבקשה והורה על עיכוב ביצוע תשלום החיוב שעליו נסב הערעור, כאמור בפסקה 4 לעיל, עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות.   

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי: