לבקשת חברת הפניקס, עיכב בית המשפט העליון (כבוד השופטת ד' ברק-ארז) את פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 8.4.2018 בת"א 41126-12-13 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אברהם
הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק
דין שנתן בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 8.4.2018 (ת"א 41126-12-13,
השופט י' אברהם) מלמדת שהמשיבה, ילידת 1980, נפגעה בתאונת דרכים
ביום 26.4.2012 עת נהגה ברכב שהיה מבוטח בביטוח נזקי גוף אצל המבקשת, הפניקס חברה
לביטוח בע"מ. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתחילה
העמידה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי את דרגת נכותה המשוקללת של המשיבה על
81%. בהמשך הפעילה הוועדה הרפואית את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת
נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, והעמידה את דרגת הנכות היציבה של המשיבה על
100% החל מיום 1.11.2013.
המשיבה הגישה לבית המשפט
המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
התשל"ה-1975 כנגד המבקשת. ביום 8.4.2018 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו,
שבו קיבל את תביעתה של המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך קביעת הוועדה הרפואית
של המוסד לביטוח לאומי, כי עקב התאונה נותרה למשיבה נכות רפואית צמיתה משוקללת
בשיעור של 81%. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את שיעור נכותה
התפקודית של המשיבה על 100%. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט המחוזי לפסיקת הפיצויים.
בית המשפט המחוזי קבע כי נזקיה של המשיבה עומדים על 6,716,257 שקלים, שמהם יש
לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי בסך של 2,210,076 שקלים. בהתאם לכך, בית המשפט
המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיבה סך של 4,506,181 שקלים בתוך 45 ימים.
ביום 17.5.2018 הגישה
המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור מופנה כנגד ראש הנזק של
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, שהועמד בפסק הדין על סך של 4,041,077 שקלים. לטענת
המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה בחישובו של ראש נזק זה. בכל הנוגע לעבר, דהיינו
לתקופה שממועד שחרורה של המשיבה מבית החולים ועד למתן פסק הדין, נטען כי ההוצאות
החודשיות בפועל של המשיבה היו נמוכות מאלה שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
בכל הנוגע לעתיד, נטען כי הסכום שפסק בית המשפט המחוזי הוא מופרז ואינו עולה בקנה
אחד עם דרגת הנכות שנקבעה, עם העזרה שנזקקה לה המשיבה בעבר ועם ההלכה הפסוקה.
בסיכומו של דבר, החיוב שעליו נסב הערעור עומד על סך של 1,850,000 שקלים, ובצירוף
שכר טרחה וחיוב מע"מ 2,130,000 מיליון שקלים.
בד בבד עם הערעור המבקשת
הגישה בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שיעוכב חיובה
לשלם את הסכום שעליו נסב הערעור. המבקשת טוענת כי קיים סיכוי גבוה שערעורה יתקבל.
כמו כן, מבחינת שיקולים של מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי מדובר בסכום כסף גבוה אשר
עשויים להתעורר לגביו קשיי גבייה אם ישולם למשיבה הסכום במלואו, ולאחר מכן תזכה
המבקשת בערעור. בצד זאת, מובהר כי אין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע מהמבקשת במקרה של
דחיית הערעור. בנוסף, נטען כי עיכוב הביצוע לא יפגע במשיבה מבחינה כלכלית, שכן
מדובר בחלק מסוים מהפיצוי שנפסק לטובתה ולא בכולו, מה גם שמדובר בפיצוי שאמור לשמש
את המשיבה במשך שנים רבות.
ביום 17.5.2018 ניתנה החלטה
המורה למשיבה להגיש תגובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 3.6.2018. בתגובתה טענה המשיבה כי
יש לדחות את הבקשה. לשיטתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן הטענות העולות בו
מופנות בעיקרן כלפי ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. בנוסף, המשיבה טוענת
כי טענת המבקשת לפיה אם תזכה בערעור יתעורר קושי להשיב את כספי הפיצוי נטענה בעלמא
ללא ראיות תומכות. המשיבה מדגישה כי מדובר בפסק דין כספי, אשר הנטייה לעכבו בפסיקה
היא פחותה.
לאחר שבית המשפט העליון שקל
את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לקבל את הבקשה. אכן, ככלל, צד הזוכה במשפטו
זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו בסמוך למועד שבו הוא ניתן, והגשת ערעור עליו
אינה טעם ראוי לעיכוב ביצועו (ראו למשל: ע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פסקה 16 וההפניות שם (24.5.2017)). הדברים אמורים בפרט כאשר מדובר בבקשה
המכוונת לעיכוב ביצועו של סעד כספי (ראו למשל: ע"א 2730/13 פלוני
נ' פלוני, פסקה 10 (30.5.2013)). עם זאת, כל
מקרה נבחן לפי נסיבותיו. כפי שכבר ציינתי בעבר, במקרים שבהם קיים חשש – ולו מסוים
– לכך שהתשלום יצור מצב בלתי הפיך, ולצד זאת מדובר בעיכוב ביצוע חלקי שאינו צפוי
לפגוע ברווחתו של הזוכה, יטה בית משפט זה להורות על עיכוב הביצוע (ראו: ע"א
3559/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני, פסקה 8 וההפניות שם (9.5.2017). ראו גם: ע"א
5802/17הפניקס – חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקאות 9-8 (6.8.2017); ע"א 9386/17 המאגר הישראלי
לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני, פסקה
4 (12.12.2017); ע"א 3986/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב
"הפול" נ' פלוני, פסקה 4
(4.6.2018)). על רקע זה, ומבלי להידרש לשאלה של סיכויי הערעור, דומה כי הנסיבות
במקרה זה תומכות בקבלת הבקשה. כפי שהובהר, מדובר בעיכוב ביצוע חלקי בלבד של החיוב
שהושת על המבקשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר חלקו הארי נפסק לטובת המשיבה
במבט צופה פני עתיד. על כן, אין חשש כי תיגרם פגיעה ברווחתה של המשיבה עד למועד
ההכרעה בערעור.
אשר על כן, נעתר בית המשפט
העליון לבקשה והורה על עיכוב ביצוע תשלום החיוב שעליו נסב הערעור, כאמור בפסקה 4
לעיל, עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות.
עו”ד נועם
קוריס בעל
תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור
מאז שנת 2004.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה