| אודות הרמב''ם-הנשר הגדול רבי משה בן מימון - הרמב"ם - נולד בקורדובה, שבספרד הדרומית המוסלמית, בי"ד בניסן שנת ד' אלפים דתתצ"ה (1135) במשפחת רבנים ודיינים במשך כמה דורות. בנעוריו נדד עם משפחתו בגלילות ספרד, כנראה בעקבות כיבוש דרום-ספרד, ובכללה קורדובה, על ידי האלמֻוַחִדוּ ב-1148 מורו המובהק של רבנו היה אביו שהיה דיין בקורדובה, תלמיד מובהק של רבי יוסף אבן מִגַש. מאביו רבנו רכש את השכלתו התורנית המקיפה. את השכלתו המדעית רכש ממורים ומספרים. בין מוריו היה אחד מתלמידי אבן באג'ה וכן הוא למד מחיבורו של אבן אפלח האשבילי7 שאת בנו הכיר באופן אישי. ב-1160-1159 נמצאה המשפחה בפאס שבמרוקו, שבה הרפו, כנראה, המוחידון את עוּלם מעל היהודים. פאס הייתה עיר של חכמים ומלומדים, ויש לשער כי רבנו ניצל את שהותו שם כדי להשתלם בחכמות ובכדי להתערות בחברתם של חכמי העיר. בגיל הבחרות כתב רבנו שלושה חיבורים תלמודיים, אולם חיבורים אלו לא הספיק להגיה ולהוציא לאור עולם ורובם אבדו. לתקופת נעוריו מיוחס חיבורו "מילות ההיגיון" (בערבית), הכולל את מונחי הלוגיקה והפילוסופיה. בהיות הרמב"ם בן 23, בהיותו במרוקו (ולפי מסורות אחרות בהיותו עוד בספרד), החל בחיבור ספרו התלמודי המפורסם הראשון: פירוש המשניות (בערבית), שאת עיקרו חיבר במשך שנות נדודיו, וסיימו במצרים כעבור 7 שנים בהיותו בן 30. התגברות הקנאות המוסלמית אילצה את המשפחה לצאת שוב לנדודים. ר' מימון, רבנו, אחיו ר' דוד ואחותם, נמלטו לעיר הנמל סבתה (Ceuta) ומשם הפליגו בד' באייר תקכ"ה (1165) לארץ ישראל. לאחר שישבו בעכו מספר חודשים המשיכו בד' בחשוון בדרכם ובו' בחשוון הגיעו לירושלים ומשם לחברון. תנאי המחיה בארץ היו אז קשים ביותר, באשר האזור היה תחת שלטון הצלבנים ומארץ ישראל המשיכה המשפחה ב-1166, כנראה בדרך הים, לאלכסנדריה. רבנו החל שם לשרת כרופא אצל השליטים מהשושלת הפאטימית. שושלת זו הורדה ב-1171, וכנראה הגיע רבנו אז לפוסטאט, מרחק שני תחומי שבת מהבירה קהיר, מקום מושבו של מלך מצרים. שם רבנו היה שותף בעסקי אחיו אשר התפרנס ממסחר באבנים טובות והיה "נושא ונותן בשוק ומרוויח ואני יושב לבטח". סמוך ל-1177 טבע האח בים הודו, ובידו ממון רב של רבנו ושמונה שנים אחר כך עדיין הוא באבלו. עוד קודם שסיים את פירוש המשנה, תכנן את חיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" (בעברית), והחל בכתיבת "ספר המצוות" (בערבית), כמפתח וכתכנית לו. בחיבור "משנה תורה" עסק רבנו כעשר שנים רצופות, מתחילת 1168 עד סוף 1177. העתק החיבור ושכלולו נמשכה כנראה עוד שנים אחדות, ולפי מסורת אחת נסתיימה בכסלו דתתקמ"א (1181). סמוך לאחר עליית צלאח א-דין נתקרב רבנו לחצרו, והווזיר אלפאצ'ל עבד אל רחום, משנהו של צלאח א-דין, קבע לו משכורת שנתית. עיקר שירותו היה אצל בנו, אלפאצ'ל. באיגרת אחת משנת 1190 מתאר רבנו את פרסומו כרופא המלכות, ומספר כי להמון העם לא הייתה גישה אליו. במצרים נשא לאישה את בתו של ר' מישאל הלוי, ממשפחה מיוחסת של חסידים ואנשי מעשה. בשנת דתתקמ"ו (1186) נולד לרמב"ם בנו יחידו, רבי אברהם. בערך בשנת דתתקמ"ז (1187) החל הרמב"ם בחיבור ספרו ההגותי הגדול (בערבית) "מורה הנבוכים" וכעבור ארבע שנים הוא סיים אותו. לפי המסורת המקובלת נפטר הרמב"ם בכ' בטבת דתתקס"ה (1205), והובא למנוחות בטבריה. על השכלתו הכללית של רבנו אנו יכולים ללמוד מאזכורים שונים בחיבוריו. בפירוש המשניות רבנו מזכיר "חכמת הלימודים"; "ספר השאלות הטבעיות"; "לימודים מופתיים רבים וחכמת התכונה"; "חכמת הרְאִיות" ו"ספר החרוטים" "ומשיכת המשקלים". את עיקר השכלתו הרפואית שאב מן הספרים הקדומים, שאת תורתם תמצת בחיבוריו העוסקים ברפואה. רבנו לא למד רפואה כדי להתפרנס מן העיסוק בה. כוונתו בלימודי הרפואה, יחד עם לימוד מדעים אחרים, היא שחכמות אלו ישמשו לו כבסיס לשמירה על גוף בריא הכשיר להשכיל "עד שישיג וידע מה' ית' מה שאפשר לדעתו". רבנו מחשיב את לימודי הרפואה באופן מיוחד: יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמידות ובידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית. ויהיה לימודה והקשתה עבודה מן העבודות הגדולות. באיגרותיו רבנו מעיד על עצמו כי קרא ספרים רבים בנושאים אסטרולוגיה ועבודה זרה. וכך כתב באיגרתו לחכמי מונטפשליר: דעו רבותיי, שאני חיפשתי בדברים אלו [ענייני אסטרולוגיה] הרבה, ותחילת מה שלמדתי היא חכמה זו שקוראין אותה גזירת הכוכבים וגם קראתי בכל ענייני עבודה זרה כולה; כמדומה לי שלא נשאר חיבור בעולם בעניין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי ענייניו וירדתי לסוף דעתו. רבנו לא פסל את האסטרולוגיה בלי קודם כל להכיר אותה לעומקה. ענייני עבודה זרה הוא למד כדי שיוכל להשיג עליהם באופן מושכל. ידוע לנו שרבנו השתמש בידיעותיו המקיפות בעבודה זרה כדי להטעים מצוות רבות בתורה. רבנו היה בקי ביותר בקשת רחבה של כתבים פילוסופיים שהיו קיימים בשפה הערבית בזמנו. הוא הושפע עמוקות מפירושיהם של פילוסופים ערביים לחיבוריהם של פילוסופים יווניים קדמונים כאפלטון ואריסטו. הכרתו והערכתו את הפילוסופים שקדמו לו נתונה במכתבו לרבי שמואל אבן תיבון: ובכלל אומר לך לא תתעסק בספרי מלאכת ההיגיון, אלא במה שחבר החכם אבונצר אלפראבי לבדו, כי כל מה שחבר בכלל, ובפרט ספר "ההתחלות הנמצאות" שלו, הכול סולת נקייה, ויתכן שיבין וישכיל האדם מדבריו לפי שהוא היה מופלג בחכמה. וכמו כן אבובכר בן אלצאיג חכם פילוסוף גדול, ודבריו וחיבוריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וספרי אריסטו הם הם השורשים והעיקרים לכל אלו החבורים של חכמות, ולא יובנו כמו שזכרנו אלא בפירושיהם פירוש אלכסנדר או תמסטיוס או ביאור אבן רשד. ואמנם זולתי חבורי אלה הנזכרים כמו ספרי בנדקלוס וספרי פיתאגורס וספרי הרמס וספרי פורפידיוס, כל אלה הם פילוסופיה קדומה אין ראוי לאבד הזמן ולהעבירו בהם. ודברי אפלטון רבו של אריסטו בספריו וחיבוריו הם עמוקות ומשלים. והם עוד ממה שיספיק לו לאדם משכיל זולתם. לפי שספרי אריסטו תלמידו הם שיספיקו על כל מה שחובר לפניהם. ודעתו, רצוני לומר דעת אריסטו, היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה. וספרי עלי אבן סינא, אף על פי שיש בהם דיוק טוב ועיון דק, אינם כספרי אבונצר אלפראבי, אבל ספריו מועילים והוא גם כן איש שראוי לך להתעסק בדבריו ולהתבונן בחיבוריו. מתוך רקעו האינטלקטואלי רבנו גיבש בעצמו סינתזה בין דברי החוכמה ממקורות דתיים וממקורות לא-דתיים, כאשר לשיטתו כל חכמה שמתיישבת עם "האמת" היא ראויה להיקלט בתוך היהדות. על אף שלמדעים אין מקור בתורה או בדברי חז"ל, רבנו אינו מוכן לוותר על הכללתו של המדע בתוך היהדות, לא רק כשיש בו צורך אלא גם כאשר יש בו עניין בלבד. השימוש במדע אינו אינסטרומנטאלי בלבד, אלא הוא משמש גם למטרות תיאולוגיות-עיוניות. ולא זו אף זו: מדע זה "מגויר" ומהווה עיקרה ובסיסה של הדת. מושאי מדע זה הם בעיני רבנו יהודיים במקור אולם הכנסתם לתוך מסגרת של דיון פילוסופי-מדעי הוא לבוש חדש. רבנו לא רואה שום חריגה מתפיסת היהדות המקורית בהיכללותם של המדעים בארון הספרים היהודי. בזמנו הייתה מקובלת הדעה שהפילוסופיה והמדעים היו ידועים ומקובלים בישראל אף לפני שחידשו אותם הפילוסופים היווניים, אלא שנשכחו ואבדו כשגלינו מארצנו, ולכן עלינו ללמוד מדעים אלה מהגויים כדי לחזור ולהכניסם לסדר לימודנו, וכך כתב: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו וכו'". טואטי מסביר כיצד יש לראות את היצירה הפילוסופית הדתית של רבנו ופילוסופים דתיים אחרים. המתבונן השטחי עלול להתרשם כי כל אלה אלצו הן את הדת והן את הפילוסופיה כדי להתאימן, תוך "הקצעת" עקרונות משני הצדדים במגמה להוציא יצור כלאיים לעולם. מתוך כך הוא מגלה את התנגדותו לכל מהלך מעין זה ומזלזל בו. טואטי סבור שאפשר להבין את דרכם בצורה אחרת וחיובית: כל פילוסופיה אותנטית הוגה ביחס או לעומת תורה פילוסופית שקדמה לה. לאור שיטותיהם של אפלטון, אריסטו או פלוטינוס היא הוגה מחדש את מחשבת הדת שלה ויוצרת, תוך התבססות על כמה רעיונות בסיסיים, מערכת מקורית. טואטי מזכיר גם את טענתם של המתנגדים לגישה הזאת מטעם אחר. לדעתם הפילוסופיה היהודית החדשה זיהמה את היהדות הטהורה והאותנטית כפי שנמסרה מסיני כאשר הכניסו בתוכה את ההתייוונות הטמאה. כאמור, טיעונים אלה נוגדים את עמדת רבנו. |
על פי הרמב''ם |
|---|
| מיתוך "שמונה -פרק ה' שמונה פרקים הקדמה לפירוש מסכת אבות רבי משה בן מימון פרק חמישי: הוצאת כוחות-הנפש לתכלית אחת התוכן: מטרת האדם: השגת השם הבריאות והרכוש כמטרה אמצעית ערכו של לימוד הרפואה האומנות כאמצעי רפוי לנפש האיש השלם אהבת ה' השלמה הערות לפרק חמישי רמב"ם בפירושו לאבות א', י"ז מטרת האדם: השגת השם ___________________________ צריך האדם שישתמש בכוחות נפשו כולם לפי הדעה שהצענו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעתו. ויהיו מעשיו כולם, תנועותיו ומנוחותיו וכל אמרי פיו מביאים אל התכלית הזאת, עד שלא יהיה במעשיו שום מעשה לבטלה, רצוני לומר: מעשה שלא יביא אל התכלית הזאת. *הבריאות והרכוש כמטרה אמצעית* ________________________________ כגון זה, שיהא מכוון באכילתו ובשתייתו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו, לבריאות גופו לבד. והחפץ בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים, שלמים. והתמסרה לחכמות, וקנות המעלות המידותיות והדבריות, עד שיגיע לאותה התכלית. ועל פי היקש זה, אין כוונתו אותה שעה ההנאה בלבד, עד שיבחר במזון ובמשתה את הערב ביותר, וכן בשאר ההנהגה. אבל יכוון אל המועיל ביותר, בין שהוא ערב ובין שאינו ערב; או יכוון אל הערב ביותר מבחינת מדע הרפואה. כמי שפסקה תאוותו למזון, ומעוררה במאכלי-תאווה ערבים, מתובלים. והוא הדין מי שהתרגשה עליו מרה שחורה, ועמד והסירה בשמיעת הניגונים ובמיני הזמר, ובטיול בגינות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות וכיוצא בדברים שמרחיבים הנפש ומסירים הרהוריו הקודרים ממנה. והמכוון בכל זה, שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו: לקנות חכמה. והוא הדין מי שטרח והתעסק בקנות הממון, תהיה תכליתו בקיבוצו שיוציאו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שיציג וידע את השם יתברך, מה שאפשר לדעתו. **ערכו של לימוד הרפואה** ______________________________ ומבחינה זו מלאכת הרפואה היא מבוא גדול מאוד למעלות, ולידיעת האלוהים, ולהשגת האושר האמיתי. ויהיה לימודה ודרישתה מהגדולה שבעבודות. ולא תהיה אותה שעה כאריגה וכנגרות, שכן בה נשער מעשינו ויהיו למעשים אנושיים, מביאים אל המעלות האמיתיות. כי האדם, שיבוא ויאכל מזון ערב לחך, טוב הריח, מאכל תאווה, והוא מזיק ומקלקל, ולפעמים יהיה סיבה למחלה קשה או למיתת פתאום, הרי זה והבהמה שווים. ואין זה מעשה האדם באשר הוא אדם, כי אם מעשה האדם באשר הוא "חי", נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א). ולא יהיה מעשה אנושי, אלא כשיאכל המועיל ביותר בלבד. ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס, כפי דרישת המועיל ביותר. וזה מעשה שבדעה. ובזה נבדל האדם במעשיו מזולתו. ואפילו שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל ביותר, אלא שישים תכליתה: בריאות גופו והשלום לו מן החוליים בלבד, איננו בעל מעלות. כי כשם שנתן זה היתרון להנאת הבריאות, נתן זולתו היתרון להנאת המאכל, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם. אבל הנכון, שישים תכלית הליכותיו בריאות גופו והמשך מציאותו בשלום, כדי שיישארו כלי כוחות הנפש, אשר הם אברי הגוף, שלמים. ותתעסק נפשו מבלי עיכוב במעלות המידותיות והדבריות. וכן כל מה שילמד מן החכמות, ומן הידיעות האלו שמשמשות דרך לאותה התכלית, אין דין ודברים עליו. **מטרת המדעים השימושיים** ___________________________________ ומה שאין תועלת בו לאותה התכלית, כשאלות האלגברה וההשוואה וספר החרוטים והתחבולות, והרבות בשאלות ההנדסה ומשיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו, תהיה הכוונה בהם: חידוד המוח והתעמלות הכוח הדיברי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם קניין הידיעה בין ההיקש המופתי וזולתו. ויהיה לו זה דרך, שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאות השם יתברך. דיבור האדם והגבלותיו וכן דיבורי-האדם כולם, אין צורך שידבר אלא: א) במה שיקרב לנפשו בו תועלת, או ידחה היזק מנפשו או מגופו, ב) או בחכמה או במעלה, ג) או בשבח מעלה או מעולה, או בגנות פחיתות או בעל פחיתות. כי קיללת בעלי-החסרונות ותיעוב זכרם, אם החפץ בו למעט דמותם אצל בני אדם, כדי שיווסרו בהם ולא יעשו כמעשיהם, הרי מצווים על כך, והוא מעלה. הלוא תראה אמרו, יתברך: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' (ויקרא י"ח, ג'). ותאור הסדומיים. וכל מה שבא במקרא - א) מגנות אנשים בעלי החסרונות ותעוב זכרם; ב) ושבח הטובים והגדלתם, - אין החפץ בו, אלא מה שזכרתי לך, כדי שילכו בני האדם בדרכי אלה ויתרחקו מדרכי הללו. **האומנות כאמצעי רפוי לנפש ** _________________________________ וכשישים האדם העניין הזה, יבטל ממעשיו ויחסר ממאמריו הרבה מאוד. כי מי שיכוון אל העניין הזה, לא יבוא לפתח הכתלים בזהב, או לעשות שולי זהב לבגדו, אם לא שיכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא ויסיר ממנה חוליה, עד שתהיה מלוטשת, צרופה לקבל החכמות. כמאמרם: דירה נאה ואישה נאה ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים. כי הנפש תלאה והמחשבה תטמטם בהתמדת העיון בדברים הקשים, כשם שייעף הגוף בבצעו עבודה מפרכת. ולכשינוח ויינפש, ישוב אותה שעה לשוויו. כמו כן צריכה הנפש גם היא למנוחה והתעסק בנחת החושים, כגון ההתבוננות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסתלק הלאות ממנה. כמו שאמרו: "כי הוו חלשי רבנן מגירסיהו הוו אמרי מלי דבדיחותא". וספק הוא, אם באופן זה יהיו אלו "רעות" או מעשי הבל, רצוני לומר: התנועה לפיתוחים ולקישוטים בבניינים ובכלים ובבגדים. האיש השלם ודע, שהמדרגה הזאת היא מדרגה עליונה מאוד וחמודה. ולא ישיגוה אלא מעטים, ואחר השתדלות רבה מאוד. וכשתזדמן מציאות-אדם, שזה מצבו, לא אומר, שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שיוציא כוחות-נפשו כולם וישים תכליתם האלוהים יתעלה לבד, ולא יעשה מעשה קטון או גדול, ולא יבטא מילה, אלא שאותו מעשה או אותו ביטוי יביא ל"מעלה" או ל"מה שמביא אל מעלה". והוא יחשוב ויסתכל בכל מעשה ותנועה, ויראה: האם יביא אל אותה התכלית או לא - ואז יעשהו. אהבת ה' השלמה וזהו אשר דרש ממנו, יתברך, שנחתור אליו, באומרו: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך (דברים ו', ה') רצוני לומר: בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת. והיא ל"אהבה את ה' אלוהיך". וכבר זירזו גם הנביאים, עליהם השלום, לדבר זה. ואמר: בכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו'). ופרשו חז"ל ואמרו: בדבר עבירה. רצוני לומר: שתשים לאותו מעשה תכלית האמת, אף על פי שיש בו דבר עבירה מצד-מה. וכבר כללו החכמים, עליהם השלום, את העניין הזה כולו בביטוי הקצר שבאפשר, והקיפו את העניין הקף שלם מאוד מאוד. ולכשנתת דעתך לקוצר מילות הללו, איך ביטאו אותו עניין גדול ועצום בכללו, אשר נתחברו בו חיבורים ולא ירדו לסופו, ידעת שנאמרו בכוח אלוקי, בלא ספק! - והוא מאמרם בצואותיהם במסכת זאת: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". וזהו העניין אשר ביארנוהו בפרק זה. וזה שיעור מה שראינו צורך לזכרו כאן, לפי ההקדמות האלה. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה