יום ראשון, 7 בפברואר 2016

דיני חיובים במשפט העברי - אוניברסיטת בר אילן

דיני חיובים במשפט העברי
הקדמה
חיוב וקניין הוא נושא גדול שבמשפט הכללי משתרע על שני ענפים-
1.      חיוב= דיני חוזים.
2.      דיני קניין.
היחס הכללי בניהם עוסק ביחס בין זכות חוזית לקניינית. מקובלת אבחנה קלאסית מהמשפט הרומי לפיה יש להבחין בין הזכויות כך שזכות חוזית היא אישית, אין פרסונל בין אישים, והזכות הקניינית היא חפצית, אין רם בין האדם לבין החפץ והיא שייכת לעולם כולו.
האבחנה הזו ספגה המון ביקורות, אחת מהן התייחסה למושג קניין כ״חפץ״ ולא כלפי אישים.
ביקורת נוספת עסקה במישור הפרקטי, לפיה האבחנה החדה בין הזכויות כלפי חוץ וכלפי אדם, לא עומדת במבחן הנורמטיביות החדשה, בניהן-
-     הזכות החוזית היא לא רק כלפי הצדדים אלא היא פורצת את הגבולות גם למרחב החברתי, למשל- עוולת גרם הפרת חוזה כך שהזכות החוזית מופנת גם כלפי צד ג׳.
-     חוק המיטלטלין מגדיר מיטלטלין לרבות זכויות אשר יכולות להיות מוגנות ע״י דיני הקניין.

האבחנה הקלאסית של המשפט הרומי הולכת ומטשטשת. הטשטוש הביא גם לאיבוד כוחה אבל לא כדי ביטולה, שכן ניתן להשתמש בהבחנה לצורך מושגים תיאורטיים וניתוח מצבים משפטיים, כגון-
*   זכויותיו של אדם בבנק> חשבון אישי וכספת. כאשר הייתה בבנק שריפה תכולת הכספות נפגעה, הרי שזכויותיו כלפי הבנק הן שחשבונו לא נפגע, אך זכותו בכספת נפגעת שכן תכולתה נשרפה.
*   חדלות פירעון> החשבון שלי עומד בפני הנושים, והזכות בכספת היא במעמד גבוה יותר מהנושים.

אירוע שריפה הוא פיזי ולכן משפיע יותר על חפצים ולא על זכויות. אירוע של חדלות פרעון משפיע על זכויות.

המשפט העברי מתייחס לסוגיה זו במאמר שנכתב על המשפט ערוך (נתיבות המשפט ל״ט, ס״ק י״ז) ע״י יעקב לוברבום, לפיו ההבדל בין זכות הקניין לחיוב הוא שבכסף ניתן לרכוש או לבקש אישה, כך הזיכה היא חפצית.
זכות חוזית היא התחייבות עתידית והיא חלה כלפי אדם ולא כלפי חפץ, וכדי לממשה צריך התערבות של בימ״ש במידה והצד השני לא משתף פעולה.
הזכות הקניינית היא חפצית והזכות החוזית היא אישית כלפי אדם וההנפקות היא- האם ניתן לבצע בעזרת הזכות כל מיני עסקאות באמצעות כסף> רק בעזרת הזכות הקניינית.
     על כן, הזכות החוזית היא חלשה יותר ולכן המשפט העברי מתגבר את החוזק שלו בעזרת הזכות הקניינית.


החולשה של הזכות החוזית בתלמוד
הדעות השונות של בעיית ההתחייבות הכספית
דעת הרוב> פרופ׳ אשר גולק, מראשוני החוקרים של המשפט העברי-
התחייבות לעשות מעשה עתידי אין תוקף מכיוון שהמשפט התלמודי לא מכיר בפעולה עתידית, שהמושא הוא ארטילאי. גולק טוען שהכלל הוא- התחייבויות לעשות דבר מה או לא לעשותו> חוזה= אין תוקף משפטי תלמודי.

דעט מיעוט יחידה> שלום אלבק-
בחן האם בכלל יש חוזה לפי המשפט העברי, והזדהה לכאורה עם דעת הרוב כי אין מושג מקביל ל״חוזה״ בהלכה. בנוסף, טען כי המשפט התלמודי אינו מכיר בתופעה החוזית.
תופעת החוזה הפסול במשפט התלמודי היא התנייה ונקראת בשם ״מתנה על מה שכתוב בתורה״. הדוגמא הבולטת היא- קידוש אישה כאשר הגבר חייב ב-3 חיובים (מזון, בגדים ועונתה). הגבר מקדש את האישה ולא מתחייב על אלו, פן יצירת חוזה פסול.
ע״פ התנאים- אדם אינו יכול להתנות נגד צו האל ולכן לא ניתן לקדש ללא ההתחייבויות, ומי שקידש יהיה חייב בהן.
מנגד, רבי יהודה טוען שיש להפריד בין ההתחייבויות- תניה ממונית (לבוש ומזון) לבין תניה של עונתה:
-     תניה ממונית תקפה כאשר היא נגד הדין, מכיוון שהתורה דיברה עליה כהמלצה ולכן אם החוזה התנה נגד הדין ניתן יהיה לקיים אותה.
-     לעומת זאת, תניה לא ממונית (עונתה) היא לא בגדר המלצה ולכן לא ניתן להתנות נגדה.

ביקורת: אלבק מטשטש את ההבחנה הברורה בין חוזה להסכמה ובדעת מיעוט קבע כי אכן קיימת תניה חוזית. אך כאשר התניה היא לא נגד הדין והשאלה היא האם היא תקפה או פסולה, הרי שמדובר בחוזה תקף רק כשהוא לא נגד הדין.
אלבק מדבר על פעולה משפטית של קידושין על דרך של ״תנאי״. כל פעולה משפטית וולנטרית היא נתונה לרשות הצדדים ועל כן הצדדים רשאים לבחור האם למלא אותה. יש לבחון האם תחושת הרצון אל מול הקידושין- מתקיים אם לאו.

    החוזה שאנחנו מדברים עליו בקורס הוא חוזה אחר ממה שאלבק מתכוון.

סיכום:
החולשה של התופעה החוזית במשפט התלמודי- כבר בתחילה המלומדים התווכחו בשאלה האם המשפט העברי מכיר בתוקפו של חוזה-
-     גולק מייצג את עמדת הרוב וחושב שהתשובה היא שלילית.
-     אלבק מייצג את העמדת המיעוט וחושב שהתשובה היא חיובית.




בעיית התחייבות כספית ״חייב אני לך מנה״
התנאים- חכמי המשנה, התחילו בתקופה העוקבת למקרא (המאה ה-3 לפני הספירה).
מסכת כתובות (מכלול של יחסי ממון בין בני הזוג)- כאשר אישה נישאת בנישואין חדשים ומהקודמים יש לה ילדה, מבקשת מההבעל לזון את הילדה במשך חמש שנים> יש להתחיבות הכספית הזו תוקף ולכן יש לקיימה בתוקף חוזה.

משנה כתובות יב, א
הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת - הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות. מתו - בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. הפקחים היו כותבים ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי.

השאלה שנשאלת- מהי טיבה של ההתחייבות הכספית של הגבר כלפי הבת?
ניתן לומר מצד אחד שזו התחייבות כספית, אך ניתן לומר מהצד השני שזו גם התחייבות אישית כתוצאה מהיחסים האישיים של הגבר עם האישה.
התשובה היא- מדובר בהתחייבות כספית מכוון שגם אם האישה תישא שוב לגבר נוסף, הרי שההתחייבות לזון אותה בלי קשר לנישואים הנוספים.
- לכן ניתן להתנות את ההתחייבות כך שיזון את הבת כל עוד שהאם נשואה לו, וכך התנאי הופך לתנאי אישי ולא ממוני.

    במידה והבת נישאת, בעלה יתן לה דמי מזונות אך ההתחייבות של הגבר של האמא נמשכת.

סיכום: להתחייבות כספית יש תוקף חוזי, האופי שלה הוא אופי כספי ולא אישי. ולכן גם יש התחייבות לזון בנוסף לגבר הראשון> ההתחייבות תמשיך (גם אם האם נשאה וגם אם הבת נשאה).

האמוראים- תלמוד ירושלמי ובבלי.
תלמוד ירושלמי:
ירושלמי, כתובות יב, א; דף לד, ד
הנושא את האשה ופסקה עמו כו'. במה הוא מתחייב לה? לא כן רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש, תריהון אמרין: הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו, ונמצא שאינו חייב לו - אינו חייב ליתן לו?! רבי שמעון בן לקיש אמר: עשו אותה כתוספת כתובה. ויתן בסוף! עשו אותה כקידושי אשה. ויתן משעה הראשונה! עשו אותה כמקדש את האשה, על מנת ליתן לה שנים עשר דינר זהב בשנה, להיות מעלה לה מדינר זהב לחדש.
השאלה שנשאלת- במה הבעל מתחייב? האם להתחייבות הכספית העתידית יש תוקף?
חידוש- טוענים כי להתחייבות כספית עתידית אין תוקף. ר׳ שמעון בן לכיש ור׳ יוחנן רוצים לאבחן בין 2 סוגי התחייבות כספיות:
1.      התחייבות כספית שיש לה רקע ריאלי ואין חולק שאני מתחייבת להחזיר את ההלוואה- ההתחייבות הזו חזקה ולכן יש לה תוקף.
2.      התחייבות כספית עתידית- הכותב שטר חוב על חברו שנמצא אינו חייב להחזיר לו את ההלוואה ולכן יש לנו שטר חוב ריק. ההתחייבות הזו חלשה ולכן אין לה תוקף. בניגוד לדין המשנה, להתחייבות זו אין תוקף מכיוון שאין לה רקע של ״חוב קודם״ מחייב.

לכיש טוען כי כשהבת נישאת ובעלה חייב לזון אותה, זה כמו נספח להתחייבות הגבר שנישא לאם ולכן ניתן לאשר את ההתחייבות.
מנגד, התלמוד טען שזו בעיה כי הכתובה פגה בזמן גירושין ולכן הבת כנראה לא תקבל בכלל כסף ולכן התוספת כתובה לא ראויה, והציעו לבחון זאת כ״תנאי לקידושין״ ולא כתוספת לכתובה, הרי הקידושין הן תניות ולן ניתן להוסיף לקידושין תניה נוספת.
מצד שני, האישה לא תסכים לתניה זו מכיוון שהיא עתידית.
     לכן הפיתרון הוא בתשלומים.

תלמוד בבלי:
ראינו כי בתלמוד הירושלמי הדעה לא הייתה אחידה כאשר ר׳ יוחנן טען שלהתחייבות כספית יש תוקף ור׳ לכיש שאין תוקף. בתלמוד הבבלי הדעה היא אחידה.
כאשר אדם מודה בחיוב, יכול להיות שהודאתו אינה גמורה או שמטרתו לשטות בצד השני, ולכן עליו למסור את הודאתו מול 2 עדים.
הכלל בדיני הראיות הוא- הודאה תקפה רק אם עברה את דרישת הסף של 2 עדים= ״אתם עדי״.
התלמוד הבבלי טען כי התחייבות כספית גם צריכה לעמוד בתנאי של 2 עדים.

בבלי, כתובות קא
גמ'. אתמר: האומר לחבירו חייב אני לך מנה, רבי יוחנן אמר: חייב, ור"ל אמר: פטור. ה"ד? אי דאמר להו אתם עדיי, מ"ט דר"ל דקפטר? אי דלא אמר להו אתם עדיי, מ"ט דרבי יוחנן דקמחייב? לעולם דלא קאמר להו אתם עדיי, והכא במאי עסקינן - דא"ל חייב אני לך מנה בשטר, רבי יוחנן אמר: חייב, אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עדים דמי; ר"ל אמר: פטור, לא אלימא מילתא דשטרא.
(אתמר =נאמר במימרא)

ככלל, במשפט האזרחי, הודאה מחייבת שכן:
-     הודאה היא ״מלכת הראיות״ ולפיה ניתן להגיע לאמת כולה. ההודאה מבררת את העובדות ולכן הוא חייב בעובדות בהן הודה.
-     הודאה היא הרמת דגל לבן ולא נוגעת לעובדות, אלא לשם הכרעה דיונית. לכן ניתן לראות את ההודאה כהתחייבות אישית מכיוון שהרמת הדגל הלבן הייתה בחירתו. לכן, מקור הסמכות של החיוב הוא אישי ורצוני. על כן התחייבות כספית היא גם מחייבת.

     הדמיון בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי: לחבות החוזית כלשעצמה> אין תוקף.
התלמוד הבבלי מסביר זאת רק אם ממירים את ההתחייבות הכספית לדיני הראיות ונותנים לה מעמד של הודאה. בהודאה יש דרישת של ״אתם עדי״ אך ניתן יהיה להעמיד חלופה, למשל- אם ההודאה נכתבה בשטר ולא נאמרה בע״פ>
-     לכיש לא מקבל זאת מכיוון ששטר הוא לא חזק כמו עדים.
-     ר׳ יוחנן מקבל זאת מכיוון שהוא בוחן האם ההודאה נמסרה ברצינות ולכן הצורה של ההודאה לא משנה.

סיכום:
*   תלמוד בבלי- להתחייבות כספית אין תוקף חוזי ולכן יש להעביר  אותה דרך דיני הראיות ולראות אותה כ״הודאה״ ולכן היא צריכה לעמוד בתנאי של ״אתם עדי״, או לפי ר׳ יוחנן לעמוד גם בחלופה.
*   שני התלמודים- להתחייבות כספית אין תוקף. הויכוח בינם הוא איך כן להכיר בה:
-     התלמוד הירושלמי הציע לספח את התחייבות לכתובה.
-     התלמוד הבבלי הציע להעתיק את ההתחייבות הכספית מהמגרש הנרטיבי של דיני חוזים למגרש הנורמטיבי של דיני הראיות.
חכמי ימי הביניים- ספרות הפסק
לחכמים היו בעיות בעקבות הפירושים השונים:
-     בעיה טקסטואלית- המשנה מתיר את התוקף החוזי אך התלמוד לא.
-     בעיה יומית- כיצד נכלכל את צעדינו לפי התלמוד? הרי הם גם רצו לעשות חוזים.
לכן התפתחו 3 גישות:
1.      המשיכו את גישת התלמוד למרות הקושי.
2.      התמרדו נגד התלמוד וטענו שלחוזים יש תוקף.
3.      גישת ביניים- לא רצו למרוד בתלמוד ורצו לקבלו, אבל לא יכלו לקבל אותו במלואו ולכן לקחו בחשבון את הבעיות של התלמוד ופתרו אותן בפתרונות חדשים.

1) המשיכו את גישת התלמוד
רש"י, שם, קא, ב ד"ה ה"ג:
ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן בשטרא - שמסר לו שטר בפנינו, וכתוב בו: אני חייב לך מנה, ואע"פ שכתב ידו הוא, הואיל ולא חתם - פטור

רש״י הינו פרשן צמוד טקסט, וטען כי הודאה שנמסרה ונכתבה על שטר ולא בע״פ היא בעייתית, מכיוון שמי שכתב את השטר הוא מי שמודה בהודאה, בעצם בחן איך הטקסט עצמו נכתב- איך ההודאה נמסרה, האם היו לה חלופות סבירות.. ולכן במידה וההודאה נכתבה בכתב והוא אף חתם עליה> הרי שהיא תקפה והיא תחליף ראוי להודאה בע״פ עם עדים ולדעתו גם לכיש יסכים עם פיתרון זה.
    כך רש״י ממשיך את גישת התלמוד.
2) מרדו בגישת התלמוד
הרי״ף- הכיר בהתחייבות כספית עתידית כחוזה בעל תוקף. התנאים היו בעד הרעיון הזה וגם ביחס לויכוח של ר׳ יוחנן ולכיש.
הרי״ף בעצם פירש את האמור כפי שהמשנה פירשה, מכיוון שהוא קרא ולמד את התלמוד על רקע המשנה.
ביקורת על הרי״ף-
הרמב״ן-
-     מתייחס לבעיתיות שהתלמוד נדחה ע״י הרי״ף.
-     טען כי הוא לא מכיר בתופעה של התחייבות עתידית כ״חוזה״, דוגמא- הסכם שומרים> דרגת האחריות שלהם שונה כך ששומר השכר אחראי במקרים של רשלנות ומבקש שנפתור אותו במקרים של רשלנות, הרי ההסכם בינו לבין המפקיד נעשה בע״פ אך להתחיבות כזאת אין שום משקל. לכן דרך התלמוד היא לשכלל את ההתחייבות בעזרת ״קנו דברי״ (מעשה העברת המטפחת בחופה), כך שמעבירים חפץ ע״מ להמחיש את ההתחייבות כקניינית ממשית, עכשווית.

הרמב״ם פסק כמו הרי״ף וחיזק הלכתו- כאשר אדם מתחייב התחיבות כספית הצופה פני עתיד, הרי שהיא מחייבת אף על פי שאין אסמכתא. ההתחייבות הזו אינה מותנית ואינה אסמכתא*** (המרצה אמר שיסביר בהמשך).

רמב"ם, מכירה יא, טו:
המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים.

הרמב״ם הסביר את תוקף ההתחייבות הכספית העתידית בעזרת שני מודלים:
1.      תוקף כשם שלמתנה יש תוקף.
2.      תוקף כשם שלערבון עתידי יש תוקף.
*   ניתן לראות כי לשניהם אין תמורה.

ההתחייבות הכספית ע״י הרמב״ם נעשית (ע״מ שתקבל תוקף) כך:
1.      ההודאה תינתן בפני 2 עדים.
2.      כאשר ההודאה ניתנה על גבי שטר.
3.      הודאה שתינתן (בעתיד) על גבי שטר-
*   בשלושת המצבים הללו (ובעיקר בשלישי), יתכן מצב כי ידוע כי שהתחייבות ריקה מתוקף, וההודאה תינתן גם כאשר ידוע כי לנותן ההודאה אין את הדבר אליו הוא מתחייב.
ע״פ הרמב״ם, באופן תיאורטי להתחייבות יש תוקף חוזי כמו הרי״ף, אך מצד שני ע״פ הפרקטיקה, ההתחייבות מכילה בתוכה הודאה ולכן יש לייחס את קביעת התלמוד.
     בסופו של דבר הרמב״ם דורש שהגישה תהיה כשל התלמוד> הודאה.
3) גישת הביניים
ר׳ תם- רצה ליצור הרמוניזציה של התלמוד תוך מציאת פתרונות מציאותיים לאותה תקופה. דרך המושג ״שיעבוד״ גרר את החוזה אל דיני הקניין, כך שמדובר בפעולה של הקניית זכויות לאדם אחר (בניגוד להקניית חפצים). כך ההתחייבות לא פועלת כחוזה ומצד שני לא פועלת כהודאה. הכללים שבדיני קניין להקניית זכויות הן לפי זכויות המיטלטלין של דיני הקניין.
ר׳ תם טען שמטרת דיני הקניין היא גמירת דעתו של המוכר, ולכן הדרך לא חשובה. לכן הקניית זכויות בדרך שטר היא מקובלת שכן טרח לכתוב את השטר ולכן גמר בדעתו.
דוגמא- ״דברים הנקנים באמירה״- התחייבויות כספיות של ההורים לקראת חתונת ילדיהם> התלמוד טען שגם אם באמירה, הרי שהייתה התחייבות> זכות קנינית בדיבור בלבד.

סיכום ר׳ תם
-     להתחייבות כספית כתובה על שטר יש תוקף קנייני, הקנאה של זכות המתחייב כלפי הזוכה.
-     לדעתו, אין בכלל דבר כזה ״חוזה״, כפי שגישת התלמוד טענה.
-     כדי שההתחייבות תעמוד בכללי דיני הקניין יש להבטיח גמ״ד, למשל- כתיבת השטר עצמו.
ר׳ תם לא מוכן לקבל את התפיסה הראייתית בשום אופן שכן היא לא הולמת את המציאות, אך עם זאת הוא לא מורד בתלמוד ולכן הוא מבטיח 

אין תגובות:

פרסום תגובה