יום שלישי, 20 בספטמבר 2016

חוזים משפחתיים / עו"ד נועם קוריס

חוזים משפחתיים / עו"ד נועם קוריס
אחד המאפיינים של דיני החוזים הקלאסיים לא היו דיני חוזים ייחודיים לחוזה מסוים. מעבר לדיני החוזים המודרניים כלל פרשנות שונה לחוזים. היום יש שכבה כללית ושכבה מותאמת לחוזה מסוים. אם יש מערכת יחסים שהיא ייחודית זה בין בני משפחה. לכן כמו חוזי שמירה, בנקאות ודירות אמור להיות חוק שיאפיין חוזי משפחה. בפועל יש חוקים שעוסקים בחוזים מיוחדים כאמור, אך לגבי חוזים משפחתיים לא. לכאורה יש פרק בחוק יחסי ממון – חוזים מוסכמים. זה לכאורה מה שצריך. מה הבעיה? למה חוק יחסי ממון לא מספק?
א.      חוק יחסי ממון עוסק רק בבני זוג ולא במערכות יחסים במשפחה. לעומת זאת בדיני תאגידים, מס הכנסה וכד' החשיבה על בני משפחה הרבה יותר רחבה.
ב.      פס"ד שי נ' שי – רק הסכמים צופי פני גירושין או מוות. על זה החוק מדבר. אם ההסכם לגבי חיי הנישואים. למשל כמה כל אחד נותן לקיום של המשפחה. או הסכם על הפריית ילד. אם ההסכם לא עוסק בתוצאה הכלכלית של גירושין או מווצ החוק לא עוסק בכך.
ג.        אם ההסכם לפני החתונה צריך לאמת חתימות. אחרי נישואים בודקים אם ההסכם משקף רצון הצדדים. כלומר החוק מתייחס להיבט מאוד טכני ואין ביקורת מהותית. קוראים שומעים את ההסכם וממשיכים אם משקף את רצונם, בודק רק רצון חופשי. אין הוראות מהותיות. לא מאפשר לבהמ"ש לתת ביקורת מהותית על ההסכם.
ד.      אם יש חוזה שאושר לפי חוק יחסי ממון. יש מחלוקת לגבי פרשנות ההסכם. לפי מה ידון – לפי הדינים הכלליים. המיקוד בחוק הוא רק בשלב האישור. אין כלים מיוחדים לפרשנות.
בעצם השאלה הבסיסית למה צריך דינים ייחודיים. יש טענה של טעות או הטעייה. הפסיקה הרווחת היא על מכירת דירות. נגיד עולה טענת סיכול בהסכם הפרייה (נחמני). יעלה פס"ד של מכר דירה, כנראה יד שניה. במכר דירה יד שניה מדובר בזרים וממוקדת. הזוג נחמני עם היסטוריה משותפת ותמשיך להיות היסטוריה. ההיבט הכלכלי שולי להיבט הרגשי. ואנחנו לוקחים פס"ד של מכר דירה ומיישמים לנחמני. אותו דבר לגבי חובת גילוי. כשמחפשים בחובת גילוי בין בני משפחה קשה לאתר פסקי דין כאלה. גם בין בני זוג לפעמים יהיו פערי כוחות ולפעמים לא.
מה קרה בפועל? הפסיקה פתחה כלים שונים ללא המחוקק. למשל כשדנו במסוימות. פס"ד נששיבי. כך סתם יש הוראות השלמה כחסרים חלקים. השאלה כמה תוכן צריך להיות בחוזה בכל זאת. מה המסה הקריטית. במפשחה ישנה הקלה בדרישה זו. המסוימות בודקת שהצדדים ראו בעסקה כסוגרה, שיש גמירות דעת. במשפחה כסומכים והיחסים תתקינים גם חסרים מראים הצדדים סומכים אחד על השני ויתנו תוקף לחוזה. זו דוגמא לכלל שפותח.
כלל נוסף – כוונה ליצור יחסים משפטיים. יכול להיות שיש גמירת דעת אבל אין כוונה ליצור יחסים משפטייםץ זה קלאסי לבני זוג. זה לא שלא הבטחתי. הבטחתי ברצינות אך לא מתוך כוונה ליצור יחס משפטי. זה הסכם ג'נטלמני. שלא מוכנים להעניק תוקף משפטי. פס"ד בלפור (אנגלי)  עסק בבעל שנסע לחו"ל והבעלהיה נותן כסף כשהיה נוסע כניחום. מתישהו הפסיק לתת. היא תבעה אותו שיביא את הכסף. הוא באמת עשה זאת בעבר אבל זה לא נאכף כי הטענה הייתה שלא הייתה לו כוונה לכך. הנחת העבודה של הסכם משפחתי כשהיחסים תקינים שלא מתכוונים לתת ךו תוקף אבל זו הנחה הניתנת לסתירה. באנגליה פס"ד אדוארדס דיני עבודה – הבטיחו למישהו שיקבל משהו אם יעזוב את העבודה ולא קיימו ואמרו לו שזה היה ג'נטלמני ודחו זאת. אלו דוגמאות כללים שבגלל שמדובר בחוזה משפחתי מתנהגים שונה.
קטגוריה שניה – בהמ"ש לא אומר במפורש שהוא מתנהג בצורה שונה אלא מיישם את דיני החוזים הרגילים, אבל לפי התוצאה רואים שיש התנהגות שונה. פס"ד דומב נ' דומב – דירה משותפת ומחליטים שימכרו את הדירה 40% לבעל ו50% לאישה. רצתה לקנות את חלקו ב400 אש"ח. אחרי כן התברר שהייתה עסקה על 1.3 מליון. טען להטעייה שהסתירה את קיומו של הקונה ואז היה דורש יותר. לכאורה מקרה קלאסי של טעות בכדאיות העסקה. זה נכון גם לגבי הטעייה וגם לגבי טעות. יש פס"ד עזר נ' עזריהו – מכר דירה. הקונה משלם תשלום ראשון ונרשמת הערת אזהרה. יש סכסוך בין בקונה למוכר והכל תקוע. המוכר אומר שיש לו קונה תמורת מליון. ותר על הזכויות בדירה ובתור פיצוי תקבל 400 אש"ח. הקונה הסכים. מתברר שהקונה הסכים 1.3. הקונה הראשון ביקש לבטל ודחו אותו כי זו טעות בכדאיות העסקה – מה ערך הדירה. בדומב התעלמו מכך ואפשרו לבטל את החוזה. לדעת המרצה ההבדל הוא שזעמו על התנהגות האישה. הם הגיעו להסכם למרות הגירושיןוהאישה ממש הפירה את האמון ולכן היה כעס של השופטים כלפיה. פותחה מעין חובת גילוי מוגברת.
היום בהמ"ש לענייני משפחה כמעט אין סיכוי לבטל חוזה בטענות טעות והטעייה. מה השתנה? טיעון אחד הא שלהסכם רגיל אין בקרה מראש ובהסכם ממון הייתה בקרה. המקרה הטיפוי שיש עסק והבעל אומר שיש חובות לעסק ואומר שישאר אצלו ואחרי הגירושין מתברר שהעסק במצב מעולה. זה משהו שברור שלא רואים בעת אישור ההסכם. האישור אמור להגן על נשים, ובפועל זו חרב נגדן כי כביכול כבר דאגו לה שלב האישור. בנוסף יש גם אגו – השופט שדן הוא השופט שאישר. איך שופט יגיד שאישר הסכם בכפייה או בהטעייה? השופט מוטה כי הוא המאשר. אם זו אישה משכילה בכלל שופטות תוקפות אותן כאילו הן מציגות את האישה כחלשה. לכן דומב לא מייצג את המגמה כיום.
פס"ד ולנטין נ' ולנטין – זוג שגר בדירה שהייתה שייכת לבעל לפני הנישואין. התחתנו לפני 74'. הנכס אמור להיות שייכת לבעל. היה משבר בנישואין. האישה אומרת שנוסעת עם ידיד וידידה לאילת. הם מדברים והיא אומרת שהוא לא נותן בה אמון ושירשום את הדירה על שמה. הוא מתחייב להעביר חצי על שמה. כעבור כמה שבועות היא מבקשת להתגרש. ההנחה של ההסכם היא שמגיע לה חצי. הגברת יוצאת לחופשה ומשאירה את יומניה בבית. הבעל מגלה ביומנים שבחופשה ההיא היא בגדה בו. הוא מבקש לבטל את החוזה בטענה של טעות והטעייה. חוזה הגירושין אושר. יש לו כמה טענות – חשבתי שאנחנו מתפיסים ולכן הסכמתי לחצי דירה. זה חלש כי הטעות היא לגבי העתיד ולא לגבי העבר. אם הנחת משהו לגבי העתיד זה לא בסיס לביטול. לכן הטענה נדחת. אלא שיש פס"ד בן עמי נ' מלל- שם דובר בעסק פרטי עם הלוואה והבעלים היה משועבד. רצה עסקה חדשה באמצעים של חברה והוא בא לבנק ומבקש שהאשראי יעבור ממנו לחברה. הבנק לא מוכן כי אם חברה לא תשלם אין לו ממי להיפרע. הוא מבטיח לבנק בטוחות בעתיד. הבנק מעביר את האשראי לחברה והבטוחות לא ניתנו. הבנק טען לטעות. נטען שהטעות לגבי העתיד. ברק – מהנסיבות מתברר שכבר כשהתחייב לא התכוון לקיים ההבטחה ולכן הטעות לגבי העבר. כלומר אם בזמן ההבטחה לא התכוונת לקיים הטעות הולכת לעבר. אצלנו אפשר לטעון שמראש לא התכוונה להתפייס. אלא שבהמ"ש אומר שרומנטיקה זה דבר נזיל ולכן זו טעות על העתיד.
הבעל אומר שיש לו עוד טענה – הסכים לחצי כי הייתה נאמנה לו. אם היה יודע ששבוע לפני בגדה בו לא היה מוכן. זו טעות ברורה לגבי העבר. השופט אמר שלא בטוח שבגדה אלא רק הייתה עם מישהו. הבעל אומר שגם אם היה יודע את המידע הזה לא היה מעביר חצי בגלל השקר. עונה בהמ"ש שאין קש"ס – בתצהיר נכתב שהבעל לא מסכים לחוזה בגלל בגידה אבל לא בגלל קשר אפלטוני. נשמע מוזר אבל זה פסה"ד. גב' ולנטין נשארת עם חצי דירה.   
מבחינה רטורית החוזה מדבר על דיני חוזים רגילים. בפס"ד דרור נ' דרור העליון יצא נגד שיקולי אשמה (מי בגד במי וכו'). לא רוצים להגיד לאנשים איך להתנגד, גם לא רוצים את הפלישה של החוקרים הפרטיים, בנוסף קשה לקבוע מתי זו בגידה ומתי לא – נושאים שעדינים למשפט כדי להתערב בהם. שיקולי האשמה שהוצאו מדיני הפשחה נכנסים מהדלת האחרונית דרך דיני החוזים. אדם עושה הסכם גירושין ואומר שבגלל אשם הוא לא היה כורת את ההסכם. פתאום כל האשם שניסו לגרש חוזר. מבחינה חוזית פסה"ד לא הגיוני אלא שהיה כאן נסיון לא להכנס לאשמה. לא יכולים בכל סכסוך פותחים זאת. בהמ"ש הפעיל שיקול של דיני משפחה אך באופן מוחבא.
מעט זמן אח"כ הגיע מקרה למחוזי בב"ש. החליטו שכן הוכחה בגידה ולכן ניתן לבטל את ההסכם. כלומר קבעו אחרת מהעליון כי העליון לא נימוק את הדברים במפורש. הבעיה שבאמת לדעת המרצה לא נכון להכני אשמה אך התוצאה שבמקום היחיד שניתן לשקר ולהרוויח זה בחוזה משפחתי.
המצב השלישי אם כן שמפעילים דיני חוזים כמו שהם ומגיעים לתוצאות לא טובות.
המבחן
לא צריך לקרוא מאמרים. מהסילבוס הרוב צריך – פורט בכיתה.

הגבלת מקום רצינית. המבחן יהיה בנוי – ציטוט ולחוות דעתנו ולנתחו כמה משקף מצב קיים ומתאים לתיאוריות. למשל בעושק וכפיה גישה קלאסית מדברת על כך בצמצום המודרני רחב.גישה כלכלי אומרת לבדוק אם האיום מהימן אחרת יממשו את האיום. זו דוגמא שניתוח כלכלי גם תומך בגיה קלאסית. 
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)