‏הצגת רשומות עם תוויות תביעה ייצוגית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תביעה ייצוגית. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במאי 2022

עו"ד נועם קוריס –תביעות ייצוגיות בוקינג ותשלומי המע"מ

כחלק ממדיניותיה להגן על האינטרסים של צרכנים בישראל במסגרת מספר הליכים קודמים היועצת המשפטית לממשלה הגישה את עמדתה במסגרת ההליך לאישור בקשה להגשת תובענה ייצוגית כנגד מלונות פתאל, בוקינג. קום ישראל וBooking.com . במסגרת הבקשה נטען כי המחירים שמוצגים באתר וביישומון של חברת booking.com  הם ללא מע"מ דבר המהווה הטעייה צרכנית, שכן רק בשלב האחרון של ההזמנה מתווספת הערה המסבירה שעל אזרח ישראל חל חיוב נוסף, שאינו כלול במחיר. בנוסף, נטען כי בתקנון של החברה ישנם תנאים מקפחים שיש לבטלם

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

ביחס למלונות פתאל, טענו התובעים כי היא משתפת פעולה באופן מלא עם Booking.com; מאפשרת ללקוחותיה להזמין את שירותי המלונאות אותם היא מפעילה דרך אתר המרשתת שלה ומפיקה רווחים מאותן הזמנות והיא ערה למצוקת הלקוחות.

במסגרת העמדה שהוגשה ציינה היועצת המשפטית לממשלה כי חוק הגנת הצרכן קובע כי יש לפרסם ולנקוב במחיר כולל בלבד של מוצר או שירות, לרבות מסים וכל תשלום חובה שהצרכן אינו יכול לוותר עליו במסגרת ההתקשרות. הרציונל עליו מבוסס החוק הוא כי "המחיר הכולל" הוא המחיר הסופי אותו ישלם הצרכן, וכי מחיר זה יהיה מחיר ברור, שאינו מצריך את הצרכן לבצע תחשיבים, אינו מבלבל אותו או עלול להטעותו ומסייע לו להשוות בין ההצעות השונות ולקבל בקלות החלטה מושכלת ביחס להתקשרותו בעסקה. לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, אי הצגת המחיר הכולל לצרכן החל מהשלב הראשוני שבו  הצרכן עורך את הבדיקות  ומקבל החלטה האם העסקה רלוונטית וכדאית עבורו, מהווה הטעיית צרכנים ומהווה הפרה על הוראות חוק הגנת הצרכן.  

בעמדה נכתב כי אתר האינטרנט Booking.com פונה באופן ייעודי לצרכנים ישראלים – הפנייה נעשית בשפה העברית לצרכנים ופרסום המחיר הוא במטבע ישראלי. משמעות הדבר היא ש Booking.com פועלת הלכה למעשה בישראל ועליה לפעול בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן. ככל שאין באפשרותה לדעת עוד בשלב השיווק אם מדובר בצרכן המחויב תשלום מע"מ, במצב שבו מופעלת פלטפורמה שמכוונת לצרכנים הישראלים, עליה לפרסם ולנקוב במחיר הכולל לעסקה עבור צרכנים אלה, החל משלב זה בהתאם לדין הישראלי.

"מובן של Booking.com צומחת תועלת מכך שהמחיר מפורסם ללא מע"מ ובכך שהצרכן מגלה עובדה זו רק ברגע האחרון או למצער לאחר שהשקיע מזמנו בחיפושים אחר העסקה הרלוונטית והמשתלמת עבורו, שכן בכך היא "מושכת" צרכנים רבים להזמין באמצעותה את השירות כי המחיר נחזה להיות זול יותר, לעומת אתרי מרשתת אחרים".

בנוגע לטענותיה של פתאל כי היא אינה שותפה, אינה תומכת ואינה נהנית ממדיניותה של Booking.com להציג את מחירי השירותים ללא מע"מ ומשכך היא אינה צריכה לשאת באחריות, סברה היועצת המשפטית לממשלה כי בהיותה הגורם שמספק את השירות, ולפחות בחלקם של המקרים גובה את הכספים בעד השירותים שהיא מספקת לצרכנים, ובשים לב לטענה שההפרה הייתה מצויה בידיעתה והיא הנהנית באופן ישיר מההכנסות בגין אותן עסקאות –קיימת אפשרות שתקום חבות כלפי הצרכנים.

 היועצת המשפטית לממשלה עמדה על כך שתניית ברירת הדין (השאלה לפי איזה דין יש לשפוט) בנסיבות העניין היא תנייה מקפחת בין היתר על מנת שהצרכן הסביר יוכל להבין את המשמעות של אותה התנייה – יהיה עליו לשכור את שירותיו של מומחה לדין הזר והתנהלות כזו אינה סבירה (בפן הפרקטי ובפן הכלכלי); תניית ברירת הדין מפנה לדין שאינו נגיש וברור ואינה מזכירה את הוראותיו הקוגנטיות של חוק הגנת הצרכן ובכל היא מטעה את הגולשים להניח שאין להם זכויות לפי הדין המקומי. לגבי תניית מקום השיפוט (תנייה לפי יש לדון בסכסוכים בעניין ההתקשרות רק בחו"ל, מקום בו בחרה Booking.com) הבהירה היועצת המשפטית לממשלה כי זו מקפחת.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה גובשה באמצעות עו״ד מירב ולרשטיין - קניג ושלמה כהן מפרקליטות מחוז ת״א (אזרחי) וגובשה בשיתוף עם המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, ייעוץ וחקיקה (משפט אזרחי) והרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן.

בעניין אחר, היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, התייצב מכוח סמכותו הייחודית להליך בקשות לאישור ניהול שתי תובענות כייצוגיות, המתנהל בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ועוסק בין היתר בשאלה האם האיסור שבחוק הגנת הצרכן על הצגת פרסומת באופן מטעה באופן שאדם סביר לא יבחין כי מדובר בפרסומת ("פרסום סמוי"), חל גם ברשת החברתית "אינסטגרם", והאם חברות המפרסמות באמצעות ידוענים מוצרים באינסטגרם, תוך שאלה מתייגים את הגורם המפרסם, עדיין נחשבות למי שמבצעות פרסום סמוי מטעה.

בתמצית, עמדת היועמ"ש כפי שהוגשה, הינה כי החוק חל על כל פרסומת ללא הבחנה בדבר אמצעי התקשורת או הפורמט שבה היא מפורסמת. לפיכך, על המפרסמים בעזרת ידוענים ברשת האינסטגרם ליידע את הציבור כי מדובר בפרסומת, ע"י ציון ברור וחד-משמעי שיופיע במקום גלוי לעין (מבלי צורך לבצע פעולה או לחיצה נוספת לגילוי המלל), כי מדובר בפרסומת של הגורם המפרסם. אין די ב"תיוג" או "האשטאג" בעזרת הסימנים @ או # תוך ציון שמו של הגורם המממן את הפרסום, אלא נדרשת הבהרה בפתח הפרסום, כי מדובר בפרסומת או בפרסום ממומן.

עמדת היועמ"ש הוגשה במסגרת שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד 21 חברות מסחריות, בטענה שהן מפרסמות את עצמן או את מוצריהן בעזרת ידוענים באינסטגרם, מבלי שמובן מהפרסומים כי מדובר בפרסומת, ולפיכך יש בכך משום "פרסום סמוי" והפרה של סעיף 7(ג) לחוק הגנת הצרכן, הקובע כי "פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח, כי האמור בה אינו פרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תוכנה אינו מטעה". לטענת התובעות, הפרסומים הסמויים מונעים מהצרכנים, ובכללם קטינים, להבחין בין תוכן אישי של הידוענים לבין תוכן פרסומי, ובכך שוללים מהצרכנים את האפשרות לבחור את התוכן שאליו הם רוצים להיחשף.

כאמור, התובענות העלו שתי שאלות עקרונית, הראשונה בדבר תחולת האיסור על פרסום סמוי גם על המפרסמים ברשת האינסטגרם, והשנייה האם פרסומות המפורסמות ע"י ידוענים ומשפיעי רשת באינסטגרם, ללא הבהרה או ציון ברורים שמדובר בפרסומת, עשויות להוביל אדם סביר להניח כי האמור בהן אינו פרסומת, על אף תיוג הגורם המפרסם או הכללת "האשטאג" בפרסום, ועל כן יש לראות בהן כפרסומות מטעות.

בעמדת היועמ"ש, שהוגשה באמצעות עו"ד יואל פוגלמן מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), נאמר כי במאפיינים הייחודים של רשת האינסטגרם, או בפלטפורמות אחרות המשלבות פרסומים אישיים ומסחריים, אין כדי לגרוע מהאיסור על פרסום סמוי, ואף ניתן לומר שמטרת האיסור חלה ביתר-שאת ברשת חברתית שבה משתתפים גם קטינים, שהם אוכלוסייה פגיעה אף יותר.

עוד נאמר, כי פרסום סמוי הפך להיות רווח בשנים האחרונות, בעיקר עם השינויים הטכנולוגיים אשר השפיעו רבות על אמצעי התקשורת והביאו לשינויי המודלים העסקיים לפיהם הם מתנהלים. ממצאי מחקרים מעידים באופן כללי על קושי בזיהוי פרסום סמוי ע"י צרכנים. לעמדה צורפה סקירת מחקר תמציתית שערכה הרשות להגנת הצרכן, ממנה עולה הצורך בהבהרה ברורה לצרכן כי לפניו פרסומת, כדי למנוע הטעייתו בדבר טיב הפרסום וכן עולים ממצאים לגבי האפקטיביות של אופני גילוי שונים על כך שמדובר בפרסומת. מהמחקרים עולה עוד, כי הצרכן הסביר מתקשה לזהות מסר שיווקי אף כשהוא כמעט שאינו מוסווה ואף אם נלווה אליו תיוג. המחקרים מעידים, כי בכל הקשור לפרסום הנעשה ע"י משפיענים ברשת, אין בתיוג משום הבהרה כי מדובר בפרסומת, וכי כדי לשפר את זיהוי הצרכן שמדובר בפרסומת נדרשת הבהרה חד-משמעית שמדובר בפרסומת בתשלום. סקירת עמדת גורמי אכיפה ורגולציה ברחבי העולם בסוגיה זו העלתה כי גם שם העמדה שהתקבלה היא כי אין די בתיוג תמונה עם שם פרופיל העסק עבורו מפרסמים כדי לעמוד בחובות הגילוי לצרכן.

לכן, לעמדת היועץ המשפטי לממשלה במקרה של העלאת פרסום ממומן (בתמורה כספית או כל טובת הנאה אחרת) על המפרסם לדרוש ועל הידוען להבהיר בצורה מפורשת, ברורה, בשפה המוכרת לצרכן (עברית כאשר מדובר בפרסום המיועד לצרכן הישראלי) ובאופן הגלוי לצרכן בעת צפייתו הראשונית בפרסום (ללא צורך בפעולה נוספת), כי מדובר בפרסומת, שאם לא כן ישנו חשש משמעותי שציבור הצרכנים יסברו כי אין מדובר בפרסומת ועל כן יהיה מדובר בפרסום מטעה לפי החוק. היועמ"ש מדגיש, כי אין די בהצגת המותג בתמונה או התייחסות אליו בתוכן הפוסט או בתיוג או האשטאג לצידו. מדובר באמצעי קישור שאינם מבטאים בהכרח כי מדובר בפרסומת. נדרש גילוי ברור שלא יוביל לספק בשאלת מקור מימון הפרסום והיותו דבר פרסומת, שאם לא כן הדבר עלול להוביל את האדם הסביר לחשוב שאין מדובר בפרסומת או לכל הפחות להובילו למצב שבו לא יידע האם מדובר בפרסומת ויראו בכך הטעיה בהתאם לחוק.

עמדת היועמ"ש גובשה בשיתוף הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן והמחלקה למשפט אזרחי בייעוץ וחקיקה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

 

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , ,

יום ראשון, 30 בינואר 2022

תביעות ייצוגיות, התקבלה עמדת היועמ"ש בעניין סרגון נטוורקס בע"מ

 בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה במסגרת בקשה לדיון חוזר בהחלטה לאשר תובענה ייצוגית נגד חברת סרגון נטוורקס בע"מ ומנהליה, וקבע כי לשם הגשמת תכליתו של הסדר הרישום הכפול יש להחיל באופן גורף את כללי האחריות הזרים – ביחס להפרות של כללי הדיווח הזרים – על כל החברות הדואליות.

ועוד כמה מאמרים:

·  כתב אישום בפרשת ספאם, עוקץ והתחזות לחב' דואר ישראל

·  כתב אישום נגד תושב ירושלים בגין עבירות מין ואלימות נגד תיירת לפני כ-13 שנים

·  כתב אישום נגד שוטר שתקף ופצע את בת זוגתו

·  הציבור החרדי יהיה מחוייב להגיב רק בדואר אלקטרוני

·  עדכון מדרגות מס רכישה לשנת 2022, בהתאם לשינוי במדד...

·  פרקליטות און ליין - הפרוייקט החדש של פרקליטות המדינה

בתקופה הרלבנטית לתובענה, סרגון היתה חברה ציבורית דואלית אשר מניותיה נסחרו הן בבורסה בישראל והן בבורסת נאסד"ק בניו-יורק, מכוח הסדר הרישום הכפול (במסגרת ההסדר חברות שנסחרות בבורסות מסוימות בחו"ל וגם בבורסה בתל אביב, יכולות להגיש  הדיווחים לציבור לישראל לפי כללי הדיווח הנהוגים במדינה הזרה בה הן נסחרות). עניינה של בקשת האישור בטענת התובעים להטעיית משקיעיה של סרגון בפרסום תחזית פיננסית לציבור - פרסום אשר נערך בהתאם להוראות הדין האמריקני.

 

לאור האמור, השאלה המקדמית שנדונה בבית המשפט היא מהו הדין החל ביחס לאחריות האזרחית של חברות חוץ וחברות בכלל הרשומות בהסדר הרישום הכפול, ביחס לדיווחיהן. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה המקורית, כי כללי האחריות האזרחיים אשר צריכים לחול על החברה יהיו כללי האחריות על פי הדין הישראלי ולא כללי האחריות על פי הדין הזר.

 

במסגרת עמדת היועמ"ש שהוגשה לבית המשפט שדן בבקשה לעיון מחדש בהחלטה צוין, כי הקביעות בהחלטה המקורית אינן עולות בקנה אחד עם תכלית הסדר הרישום הכפול, שהיא הגדלת מספר ומגוון החברות הנסחרות בבורסה בתל אביב. היועמ"ש ציין כי הנחת המחוקק היתה כי הגנת ציבור המשקיעים בישראל תושג באמצעות ייחוד הסדר הרישום הכפול לבורסות מהשורה הראשונה בעולם, שבעניינן הוכרע מפורשות כי הדינים החלים על חברות הרשומות בהן מגינים באופן נאות על ציבור המשקיעים בישראל. למעשה, הסדר הרישום הכפול נחקק מתוך כוונה לצמצם למינימום את רמת ה"חיכוך" של החברות הדואליות עם הדין הישראלי, תוך שמירה על הדין הזר כדין העיקרי החל על התאגיד.

 

בית המשפט קיבל בהחלטתו את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי ראוי ונכון להחיל את כללי האחריות הזרים ביחס להפרות של  כללי הדיווח הזרים - על כל החברות הדואליות.  בית המשפט ציין בהחלטות (פסקה 55), כי ההכבדה הכרוכה בהטלת כללי האחריות הישראליים על חברות דואליות, עלולה לפגוע במערך התמריצים הכולל של חברות להרשם למסחר בישראל. לפיכך, הטלת כללי האחריות כאמור עשויה לסכן את תכליתו העיקרית של הסדר הרישום הכפול. 

 

עמדת היועץ המשפטי לממשלה גובשה באמצעות עו"ד ליאב וינבאום מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) בשיתוף עם ייעוץ וחקיקה (משפט כלכלי) והרשות לניירות ערך.



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , ,

יום שלישי, 16 בנובמבר 2021

מנדלבליט מתנגד להסדר הפשרה של הוטלס - תביעה ייצוגית

 היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב התנגדות להסדר הפשרה בתובענה ייצוגית נגד חברת הוטלס (hotels.com L.P). במסגרת בקשת האישור טען התובע כי החברה מפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, בין היתר משום שלקוחות האתר, הצרכנים, אינם זוכים להשבת כספים ששילמו בעבור עסקות מכר מרחוק שבוצעו באתר ובוטלו. החברה טענה מנגד כי על העסקה חל דין מדינת טקסס (ארה"ב) והיא איננה כפופה לחוק הישראלי. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ההתקשרות של הצרכן נעשית מול החברה ולא מול המלונות עצמם, ועל כן החברה אחראית כלפי הצרכן לענייני ביטול והשבה, אף אם בפועל המלונות הם שגובים את התמורה הכספית

ועוד כמה מאמרים

חברת "הוטלס" הנתבעת הינה חברה זרה, המאוגדת כשותפות מוגבלת בטקסס, ארה"ב. החברה מפעילה אתר אינטרנטי שדרכו ניתן לבצע הזמנות של חדרי מלון בארץ ובחו"ל. המבקש הזמין באמצעות האתר חדר בבית מלון בישראל וימים ספורים לאחר ביצוע ההזמנה נאלץ לבטלה. המבקש סבר כי הוא זכאי להחזר כספי (בניכוי דמי ביטול) מכוח הוראות חוק הגנת הצרכן, אך לאחר שפנה למשיבה, הוא נוכח לדעת כי ביטול הזמנתו אינו מזכה בהחזר כספי. לטענת התובע המשיבה מפרה מספר הוראות המעוגנות בחוק הגנת הצרכן בכך שהיא קובעת מדיניות ביטול ללא החזר כספי בניגוד לאמור בחוק הגנת הצרכן. בנוסף, טען כי במסגרת החוזה בין הצדדים ישנו תנאים מקפחים שכן החברה מתנערת מהחובות החלות עליה מתוקף חוק הגנת הצרכן. לשיטת החברה, הדין הישראלי כלל אינו חל במערכת היחסים שבין החברה לבין משתמשיה. זאת בשל קיומה של תניית ברירת הדין המופיעה בתנאי השימוש באתר ולפיה ההסכם בין החברה לבין הצרכנים כפוף לדין של מדינת טקסס. כמו כן, גם כללי המשפט הבינלאומי מובילים להחלת הדין הטקסני (אשר בשונה מהדין הישראלי אינו מקנה זכות חוקית לביטול והשבה של שירותי מלונאות שנרכשו במכר מרחוק באופן מקוון). עוד נטען ע"י החברה כי בקשתו של התובע משוללת יסוד גם בדין הישראלי, זאת משום שהיא אינה קובעת את תנאי ההתקשרות בין בתי המלון לבין משתמשי האתר, לרבות מדיניות הביטול וההשבה, שכן הם נקבעים באופן בלעדי על-ידי בתי המלון.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה התייחסה לתחולתו של חוק הגנת הצרכן על החברה. על אף היותה של החברה עוסק זר, סבר היועץ המשפטי לממשלה שיש לראות את פעילותה ככזו שנעשתה בישראל, שכן ניכר כי היא מכוונת את פעילותה לצרכנים הישראלים, נהנית מרווחים מהשוק הישראלי, משווקת בתי מלון ישראליים, האתר שלה פונה לקהל הישראלי בשפה העברית, הרכישות בו מתבצעות בישראל, המחירים באתר מוצגים במטבע המקומי (₪) והוא אף מפנה למספר טלפון ישראלי לצורך הזמנות או בירורים. מכלול מאפיינים אלה מבססים את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה בכל הנוגע לצרכנים הישראלים פעילות המשיבה היא בעיקר בישראל ולמעשה היא פועלת ככל עוסק ישראלי, ולכן יש להחיל עליה את חוק הגנת הצרכן והחובות מכוחו. בהקשר זה הובהר כי אין בתניית ברירת הדין המופיעה בתנאי השימוש של החברה כדי להשפיע על מסקנה זו, שכן לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בנסיבות המקרה עולה התנייה לכדי תניה מקפחת בחוזה אחיד.

לעמדת היועץ המשפטי לממשלה הוראות חוק הגנת הצרכן חלות על החברה, ומשכך כל עוד היא איננה מאפשרת לצרכנים לבטל את העסקה ולקבל את התמורה, הרי היא מפרה את חובת מתן זכות הביטול וההשבה שבהוראות חוק הגנת הצרכן. בהקשר זה פירט היועץ המשפטי לממשלה כי לפי חוק הגנת הצרכן, עסקה המתבצעת בעקבות פניה לצרכן באמצעות היישומון או אתר המרשתת של החברה היא "עסקת מכר מרחוק" שלגביה עוסק חייב להציג לצרכן פרטים בדבר זכותו לבטל את העסקה. יתרה מכך, במקרה שהצרכן ביטל את העסקה בהתאם להוראות החוק, העוסק מחויב להחזיר לצרכן את הסכום ששולם על-ידו, בניכוי דמי ביטול בשיעור שלא יעלה על 5% מהמחיר או 100 ₪, לפי הנמוך מבניהם. מדובר בהוראות אשר לפי חוק הגנת הצרכן אין אפשרות להתנות עליהן.

בתוך כך הבהיר היועץ המשפטי לממשלה כי לעמדתו, פלטפורמה מקוונת שבאמצעותה צרכן יכול לבצע הזמנה, אחראית כלפי הצרכן ואין זה משנה מי קובע את תנאי ההתקשרות, מי מחייב בפועל את הצרכן, ובאיזה שלב הצרכן מבצע את התשלום. העסקה מתבצעת בין הצרכן לבין החברה, אף אם המלון הוא שגובה את התמורה. זאת ועוד, העסקה מתבצעת על בסיס המידע שמוצג לצרכן באתר החברה והחוזה המחייב נכרת בעת ביצוע ההזמנה באמצעות פלטפורמה זו, (ולא בעת הגעתו למלון) ומרגע זה נוצרת המחויבות של הצדדים לעסקה. לפיכך, על החברה לעמוד בחובותיה בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, ואין היא יכולה להתחמק מהאחריות שנקבעה לה בחוק.

עוד התייחס היועץ המשפטי לממשלה בעמדתו להיעדר מתן פיצוי לחברי הקבוצה. בהסדר הפשרה לא ניתן כל פיצוי לחברי הקבוצה והחברה התחייבה אך לפעול לשיפור היידוע הניתן ללקוחותיה הישראליים באתר שלה באופן צופה פני עתיד. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הלכה למעשה, הסדר הפשרה לא כולל כל הטבה לחברי הקבוצה - לא כספית ואף לא בדמות שיפור היידוע (שכן לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ההסדרה העתידית המוצעת בהסדר הפשרה סותרת את הוראות החוק). חרף זאת, הסדר הפשרה כולל ויתור על תביעות והחלת מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה, הגם שעילת התביעה מבוססת בדין. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בנסיבות העניין, הסדר פשרה שכלל אינו מפצה את חברי הקבוצה אינו הסדר שהוא "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה" וכן הוא אינו עולה בקנה אחד עם תכליות התובענה הייצוגית. כאמור, הסדר הפשרה המוצע אינו נותן כל פיצוי לחברי הקבוצה המיוצגת, שנפגעו מהפרת החוק, ואף לא מספק תיקון ההפרה כנדרש בדין מכאן ולהבא (שכן כזכור, ההסדרה העתידית המוצעת בו סותרת את הוראות הדין); הסדר שכזה אינו מרתיע מהפרת החוק, איננו נותן "סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין". ולמעשה - הוא אינו נותן סעד כלשהו לחברי הקבוצה.

זאת ועוד, בהתחשב בכך שהסדר הפשרה לא הביא לתועלת ממשית לחברי הקבוצה, סבר היועמ"ש כי נראה שאין הצדקה לפסיקת גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי כוחו (בוודאי לא בגובה הסכומים המבוקשים, עליהם הסכימו הצדדים המסגרת הסדר הפשרה).

עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה על ידי עו"ד דניאל מרגל מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) גובשה בשיתוף מחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט אזרחי) והרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן.



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , , ,

עו"ד תביעה ייצוגית- עו"ד נועם קוריס מסביר על תביעות ייצוגיות...

בישראל, כל אדם רשאי להגיש בקשה לייצג ציבור רחב ולנהל תביעה ייצוגית, אם נגרם לאותו אדם עוול באחד מהעניינים בהם נקבע שחוק תובענות ייצוגיות יעסוק, ובתנאי שקיימת קבוצת נפגעים שנסיבותיהם דומות או זהות לאדם שמבקש להגיש את התביעה.

חשוב לדעת, שאין צורך שחברי הקבוצה שנפגעו יתאחדו יחדיו או אפילו יתנו הסכמתם להגשת הבקשה לניהול תביעה ייצוגית, שכן הרעיון מאחורי מנגנון התביעות הייצוגיות הינו שרובם המוחלט של הנפגעים לא יקדישו לנושא זמן או משאבים, ולכן בית המשפט הוא מי שמסמיך את התובע הייצוגי- לפעול בשם קבוצת אנשים גדולה, שיכולה להגיע גם למיליוני אנשים בישראל.

ועוד כמה מאמרים:

לא פעם פונה לקוח אל משרדי באמצעות המיילkurislaw@gmail.com  ומתייעץ לגבי עוולה זו או אחרת והתאמתה להליך של תביעה ייצוגית, כאשר ידוע שבאמצעות הגשה של תביעה ייצוגית יכול למעשה כל אחד לנסות לתקן את העולם, כאשר באישורה של תביעה ייצוגית יש משום היפוך היוצרות כנגד הנתבעות שהינם בדרך כלל גופים גדולים ואמידים, ולפתע הן מוצאות עצמן מול תובע יחיד שפועל באישור בית המשפט נגדם- עבור ציבור גדול של נפגעים.

אם גם אתה תחליט שהגיע הזמן עבורך לתקן את העולם, לפעול לטובת ציבור גדול או אם סתם יתחשק לך להתעשר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית ולנהל הליכים "במגרש של הגדולים", אז כדאי לך לדעת מראש, שבתי המשפט השונים בישראל כבר ראו לא מעט הליכי תביעה ייצוגית שהיו יכולים להביא לציבור תועלת רבה, פיצויים משמעותיים ושינוי אמיתי של המציאות אבל בגלל ניהול משפטי לא נכון של התובע או של עורך דינו, הסתיימו בלא כלום.

חוק תובענות ייצוגיות שמסדיר בישראל את הכללים בנושא, קובע במסגרת התוספת השנייה שפורסמה עימו, שתביעה ייצוגית בישראל ניתן להגיש אך ורק במסגרת רשימת עניינים סגורה הכוללת בעיקר עניינים בין עוסק לצרכן, בין חברת ביטוח למבוטח, בין בנק ללקוח, בענייני הגבלת תחרות, זירות מסחר או שירותים פיננסים, בנוגע לאפליה בעבודה או במוצרים ושירותים, בענייני איכות הסביבה, נגישות, שכר, ני"ע, שידורי טלויזיה, סליקה פנסיונית, ספאם, השבת כספים שנגבו שלא כדין על ידי רשות וכו'

תביעה של צרכן נגד עסק שהטעה צרכנים בסכומים זניחים של שקלים בודדים לגבי כל אחד מהצרכנים בנפרד, יכולה בהחלט להפוך לתביעה של מיליוני שקלים, ואף להניב לתובע תגמול נאה למדי שיכול להגיע למאות אלפי שקלים- לצד תיקון העוולה ופיצוי לציבור.

תביעת נמען הודעת ספאם יכולה בהחלט להגיע להיקפים של מיליוני שקלים, להביא להפסקת משלוחי הפרסומות הבלתי רצויות ואף לזכות את קבוצת הנמענים בפיצוי נאה- לצד תגמול משמעותי לאדם שהרים את הכפפה והחליט ליטול על עצמו את ניהול התביעה הייצוגית.

במסגרת תביעה ייצוגית קיימים נושאים רבים עליהם יש להקפיד, למשל בתיק אחד שטיפלתי (באותו עניין ייצג משרדי נועם קוריס ושות' את הגנת הנתבע) ניתן לאחר כמה שנות התדיינות בבית המשפט פסק דין שקבע שלמרות שהתובע צודק ולמרות שלכאורה יש מאות אלפי אנשים שנפגעו- עדיין בית המשפט לא יאשר תביעה שהוגשה ונוהלה בצורה רשלנית.

באותו עניין נטען שמאות אלפי אנשים בישראל קיבלו מהלקוח שלי הודעות ספאם לנייד ולכן לכאורה הלקוח שלי היה חשוף לסיכון שיצטרך לפצות את כל אותם מאות אלפי אנשים. בית המשפט שם קיבל את עמדתי וקבע שתביעה ייצוגית על סך של מיליונים רבים של שקלים צריך להגיש בצורה יסודית יותר מאיך שהיא הוגשה שם, וגם צריך לנהל אותה בצורה יותר מקצועית.

נפגשתי גם בתיקים של תביעות ייצוגיות שבהם התובע או יותר נכון עורך דינו של התובע ממש שיבשו בהתנהלות רשלנית את התביעה, והפסידו עבור כלל הציבור סכומים ניכרים שלבסוף לא חולקו לציבור- רק בגלל ניהול משפטי כושל.

יש תביעה אחת שהוגשה נגד אחת מחברות המזון הגדולות בגין מכירת מוצרים במשקל נמוך משמעותי מהמשקל שפורסם על אריזותיהם.

הייתה על אותה חברה אפילו כתבה גדולה בטלוויזיה של תוכנית תחקירים מוכרת שהראתה בצורה מאוד ברורה שאותה חברה מוכרת לנו אזרחי ישראל הרבה פחות מוצר ממה שכתוב על האריזה.

באותו עניין, התובע ניסה להסתמך רק על הכתבה בתוכנית התחקירים ובית המשפט קבע שככה, רק על סמך תוכנית טלוויזיה לא ניתן לאשר תביעה ייצוגית.

אם למשל, היה אותו תובע מצרף חוות דעת של מעבדה מוכרת ששקלה בעצמה את המוצרים והשתכנעה שאכן המוצרים נמכרו במשקל נמוך יותר ממה שנכתב על האריזה אז יש להניח שהתביעה הייתה מתקבלת ושכל אחד מצרכני אותה חברה היה מקבל פיצוי על חסרון הכיס שנגרם לו.

אל תבינו לא נכון, גם אותו תובע ועורך דינו שעשו עבודה רשלנית רק הפסידו מזה בגלל שבמקום לקבל תגמול נאה על הצלחת התביעה הייצוגית שהגישו הם עוד נאלצו לשלם את הוצאות אותה חברה שנתבעה.

כתבתי על הנושא כבר כמה טורים, ועל כך שכל אחד יכול להפוך למיליונר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית. בין אם אתה לוחם חברתי שמבקש לתקן עוולות צרכניות ולפעול לטובת ציבור רחב של נפגעים ובין אם הוא רק מחפש את הכסף הגדול של עולם המשפט.

כל אדם שנפגע מעוולה צרכנית אפילו בפגיעה של שקלים בודדים יכול לכאורה לבקש לנהל תביעה ייצוגית ולייצג גם מיליוני אחרים שנפגעו מאותו העניין, אפילו בלי לשאול לדעתם של מיליוני הנפגעים האחרים ובמקרים רבים אף מבלי שידעו על כך.

בתביעה ייצוגית בה הגיעו הצדדים להסדר פשרה לאחרונה ובה נתבעה אגד על ידי נוסע, נקבע בין היתר, כי: "הסדר הפשרה המוצע מסדיר את אופן התנהלותה של אגד בעתיד בהתאם להוראות חוק שוויון זכויות ותקנות הנגישות, ובכך נותן מענה לסוגיה המרכזית שבדיון. עוד הוא נותן הטבה לחברי הקבוצה, באמצעות פיתוח מערכת טכנולוגית המיועדת לשיפור הנגישות לתחבורה ציבורית לאנשים עם מוגבלות, מערכת שתפותח ותיושם בשיתוף עם הנציבות ועם משרד התחבורה. לאור האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין. מדובר בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית אשר השיגה תועלת משמעותית לחברי הקבוצה וקידמה את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. כן נלקחה בחשבון עבודת ההכנה הנרחבת שבוצעה ע"י המבקשים בטרם

הגשת בקשת האישור, שכללה תיעוד של עשרות הפרות הדין ע"י המבקשים 3-2 וביצוע מאות פעולות פיקוח ובקרה ע"י המבקשת 1 , לשם ביסוס עילות התביעה. עוד נלקח בחשבון המשא ומתן הממושך שנוהל בין הצדדים, בשיתוף עם משרד התחבורה, עד להגעת הצדדים לאפיון המערכת הטכנולוגית מושא ההסדר ולהסכמות לגבי אופן הפעלתה. אוסיף ואציין כי ביסוד הסכומים שנפסקו עומדת עלות המערכת הטכנולוגית מושא ההסדר, שהיא גם ההטבה המוסכמת לחברי הקבוצה (עלות של 6.3 מיליון ₪ בצירוף מע"מ לטענת המבקשים, וכ- 5-6 מיליון ₪ לטענת אגד)".

בעניין אחר בו הוגשה לאחרונה עמדת היועמ"ש במסגרת התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית העוסקת באי השבת עלויות הכרטיסים שנרכשו למופעים שבוטלו או לא התקיימו במועדם ובמיקומם המקורי, בשל התפרצות נגיף הקורונה. התביעה הייצוגית הוגשה בשם רוכשי כרטיסים להופעתה של סלין דיון, שאמורה הייתה להתקיים באוגוסט 2020. החל מיום 10.6.2020 פנו רוכשי הכרטיסים במספר הזדמנויות שונות וביקשו לקבל את כספם בחזרה, ללא הצלחה. בנוסף, דחו רוכשי הכרטיסים הצעה לקבלת כרטיסים למופע חלופי שהוצע להם, באשר לשיטתם, היא לא תאמה את תנאי ואיכות המופע המקורי. ביולי 2020 הגישו המבקשים תובענה ייצוגית נגד מפיקי המופע.

ביום 17.6.2021 הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה לפיה תעמוד לפני רוכשי הכרטיסים שלוש אפשרויות בחירה: מימוש הכרטיס במועד של מופע חדש ובאותם התנאים; קבלת שובר זיכוי בשווי של 110% ממחיר הכרטיס המקורי למימוש לתקופה של שנתיים מיום החתימה על ההסכם (במידה ולא ימומש הזיכוי יקבלו הרוכשים את מלוא כספם בחזרה); או קבלת החזר כספי בשיעור של 75% מהסכום ששולם.

לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בשים לב לכך שחלפה למעלה משנה ממועד המופע המקורי, קבלת החזר מלוא מחיר הכרטיס לאחר תקופה של עוד שנתיים נוספות מיום חתימת הסדר הפשרה, כך שההחזר האמור יינתן רק לאחר למעלה משלוש שנים ממועד המופע המקורי, אינה סבירה ואין מקום לאשרה. בנוסף, נכתב כי הסכמת הצדדים, להחזר בשיעור של 75% מהסכום (בהתאם לחלופה השלישית המוצעת), חורגת בצורה משמעותית מהמלצות הצוות הבין-משרדי לבחינת השלכות משבר התפרצות נגיף הקורונה על התקשרויות חוזיות, שכן בהתאם להמלצות הצוות כבר חלפה התקופה שהומלצה כתקופה סבירה להחזר מלא של עלות הכרטיס.

בהתאם לכך היועץ המשפטי לממשלה סבור שראוי לקבוע  תקופת זמן קצרה יותר לקבלת החזר מלא וזאת, לכל היותר, עד לסוף שנת 2021. במסגרת העמדה מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי מצד אחד עמידתו של המפיק על המשך החזקתם של הכספים ששולמו לנוכח אי-ביצוע של החיוב המוטל עליו במשך פרק זמן ממושך ומצד שני השבה מיידית רק בגובה של  75% עולה כדי חוסר תום-לב בקיום חוזה ובשימוש בזכויות הנובעות ממנו.

בנוסף לכך שמתווה הפיצוי וההחזר לרוכשי הכרטיסים, כעולה מהסדר הפשרה, לוקים בחסר, קיימים טעמים נוספים להתנגדות להסדר – הגמול המוצע למבקשים ולשכר הטרחה המוצע לבאי כוחם, אינם סבירים ובית המשפט מתבקש להפחיתם. כמו כן נכתב כי יש לדחות את הבקשה לפטור את המבקשים מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

ציינתי, שהחוק מאפשר להגיש תובענה נגד עסקים וגם נגד רשויות ציבורית, למשל כדי להשיב  סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כמס, כאגרה או כתשלום חובה אחר. אולם נקבעו לכך סייגים שונים. בנוסף, בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית נגד רשות אם הרשות הודיעה כי לא תגבה עוד את התשלום שבגללו הוגשה הבקשה ואם הוכח לבית המשפט כי היא אמנם עשתה כך .

בנושאים אחרים, החוק מאפשר מספר עניינים בהם רשאי אדם להגיש תביעה ייצוגית והבולטים שבהם הינם עניינים שבין צרכנים לעסקים, בין לקוחות לבנקים, בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה לבין המבוטחים, ובשנים האחרונות גם בין נמעני הודעות פרסומיות בלתי רצויות- לבין המפרסמים באותן הודעות.

בשנת 2016 למשל, במסגרת 10 התביעות הייצוגיות הגדולות ביותר שהסתיימו, הושבו לציבור 433 מיליון שקל; והגמול הממוצע ששולם לתובעים הייצוגיים עצמם עמד על-סך של 738 אלף שקל - 1.7% מסכום הזכיות.

בשנת 2017 הוחזרו לציבור כ 200 מיליון ₪ רק במסגרת 10 הסדרי הפשרה הגדולים שהושגו, שכר-הטרחה הממוצע שנפסק לעורכי הדין דרך אגב- עמד על כ-3.1 מיליון שקל והגמול הממוצע לתובעים הייצוגיים עמד על כ-1.4 מיליון שקל.

סך הכספים שהושבו לציבור במסגרת הליכי תביעות ייצוגיות שהסתיימו ב- 2018 מסתכם ב-425 מיליון שקל. את הנתח המרכזי תופסות תביעות בתחום הצרכנות שהפיצוי הכולל בהן הסתכם ב-272 מיליון שקל. אחריהן השבה מרשויות שהסתכמה ב-35.5 מיליון שקל ולאחר מכן הבנקים וחברות הביטוח שנאלצו לשלם כ-55 מיליון שקל.

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה נגד חברות "מאגרי-בנייה" ו"מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה", ניתן פיצוי בסך של כ-25.3 מיליון שקל לחברי הקבוצה מהציבור, ושולם גמול של כ-1.7 מיליון שקל לתובעים הייצוגיים - גמול מהגבוהים שנפסקו לתובע ייצוגי יחיד בארץ עד כה.

באמצעות התגמול לאדם שנוטל על עצמו ומצליח כתובע ייצוגי, החוק בישראל אפילו מעודד במצבים מסויימים את אותה האכיפה האזרחית.

מנגנון התביעות הייצוגיות פועל כך, שהתובע המבקש לייצג את ציבור הנפגעים (התובע הייצוגי) מגיש את תביעתו האישית, ובמקביל  הוא מגיש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית. על התובע הייצוגי להראות כי העילה  לתביעה מתאימה לקבוצה גדולה של אנשים שיש להם  מכנה משותף עם תביעתו שלו (שאלות משותפות של עובדה או משפט). הוא נדרש להוכיח כי הוא מתאים לשמש תובע ייצוגי, וכן חלים עליו תנאים נוספים שנקבעו בחוק.

במסגרת פשרה שאושרה לאחרונה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשת יינות ביתן בגין שקילת האריזה יחד עם המוצר, הוביל בית המשפט לפשרה לפיה הרשת תפחית 25 גרם ממחיר עוף ובקר ארוזים כף שתוספת המשקל שהרשת תספק לצרכניה, תגיע לשווי של 2.5 מיליון שקל שיחולקו לצרכנים

 

התובעים הייצוגיים, הצרכנים שהגישו את התביעה, קיבלו 87,750 ₪ ואילו עורכי דינם קיבלו כתגמול עוד 225 אלף שקל בתוספת מע"מ.

 

בשנים האחרונות גם קמו גופים צרכניים שונים ללא מטרות רווח, המסייעים בהוצאות המימון הנדרשות לצרכנים ולעורכי הדין העוסקים בתביעות הייצוגיות עוד בטרם בית המשפט מאשר את ניהול התביעה הייצוגית, להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות שיביאו תועלת לציבור צרכני רחב.

 

כל אחד יכול להרים את הכפפה, לפנות לעורך דין מתאים ולתקן יחדיו עוולות כלפי הציבור או חלקים מהציבור, ואולי בכלל להפוך להיות מזה מיליונר.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , , ,

יום שבת, 26 באוקטובר 2019

תביעה ייצוגית לפי חוק אשראי הוגן בגין ריביות מוסווית

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסווית
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.7.2018 (כבוד השופטת ש' אלמגור, ת"צ 2983-08-16), שבגדרה אושר לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת, קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ (להלן: קידום). עיסוקה של קידום הוא במתן אשראי חוץ-בנקאי למימון רכישת רכב במגזר הפרטי והעסקי, ובמוקד ההליך הייצוגי ניצבת טענתו של המשיב, ששון ששון (להלן: ששון), שלפיה קידום מטעה את לקוחותיה בנוגע לעלות הממשית של האשראי שהיא מספקת להם וגובה ריבית מוסווית שלא כדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

הרקע ובקשת אישור התובענה כייצוגית

ביום 30.10.2011 נטל ששון הלוואה מקידום בסך 70,000 ש"ח, לתקופה של 36 חודשים, לשם רכישת מונית. הצדדים התקשרו ב"הסכם אשראי ומשכון" בנוסח סטנדרטי המקובל אצל קידום (להלן: חוזה ההלוואה), ובין היתר נקב חוזה ההלוואה בשיעור הריבית ועלות האשראי כדלקמן:

"האשראי ניתן ללקוח לתקופה של 36 חודשים בלבד (להלן: 'תקופת האשראי'), ויישא ריבית של 1.050% לחודש, ריבית [ה]מהווה ריבית מתואמת בשיעור של 13.354% לשנה (להלן: 'הריבית'). שיעור העלות הממשית של האשראי הינו 13.354%. להסכם זה מצורף, כחלק בלתי נפרד ממנו, לוח סילוקין לאשראי" (ההדגשה שלי-ע'ב') (סעיף 3.א. לחוזה ההלוואה).

נוסף לתשלומי הקרן והריבית, נקבע בחוזה ההלוואה כי ששון ישלם לקידום תשלום חד פעמי בסך 1,765 ש"ח "לכיסוי הוצאות שונות" (סעיף 7.א.), ולדברי קידום מדובר בין היתר באגרת רישום משכון; שליחויות; משלוח חשבוניות בדואר; הוצאת ערבות בנקאית למשרד התחבורה וכו' (להלן: התשלום החד פעמי). כן נקבע בחוזה ההלוואה כי "הלקוח יחויב בדמי גביה חודשיים בגין כל חיוב" (ברישא של סעיף 19.ב.), ובלוח הסילוקין הועמד תשלום זה על סך של 13 ש"ח לחודש (להלן: דמי הגבייה). תשלומים אלה הם שבמוקד ההליך הייצוגי (יחדיו יכונו להלן: התשלומים הנוספים).


ביום 2.8.2016 הגיש ששון בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד קידום בטענה שלפיה קידום גובה את התשלומים הנוספים שלא כדין, ובפרט בניגוד לסעיף 3(ב)(8) לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שעד לאחרונה היה קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993") – המחיל על המלווה חובת גילוי בין היתר בנוגע לשיעור העלות הממשית של האשראי (להלן: חוק אשראי הוגן ו-בקשת האישור, בהתאמה). עוד לעמדתו של ששון החיוב בתשלומים הנוספים מהווה גביית ריבית מוסווית, שאינה אלא הטעיה לפי סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). כן התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בעילות מכוח חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר); חוסר תום לב והפרת חוזה ההלוואה; ועוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות. הקבוצה שבשמה ביקש ששון לנהל את התובענה הייצוגית היא כלל הלקוחות שבשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה, נטלו מקידום הלוואה וחויבו לשלם את התשלומים הנוספים או חלקם. הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור הם השבה של התשלומים הנוספים לכלל חברי הקבוצה, וכן צו מניעה קבוע האוסר על קידום להמשיך בגבייתם שלא כדין.

יש לציין בנקודה זו, כי אין זה ההליך הייצוגי הראשון המתנהל נגד חברה העוסקת במתן אשראי חוץ-בנקאי בשל אי הכללת תשלומים שונים בגדר ה"עלות הממשית של האשראי" הנקובה בחוזה ההלוואה – ושורה של הליכים דומים נדונו זה מכבר על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור). ההליך הנדון נושא מידה בלתי מבוטלת של דמיון להליך שהתנהל בעניינה של חברת פמה סוכנויות בע"מ, שבשתי הזדמנויות שונות הגיע לפתחו של בית משפט זה (רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (24.1.2016), להלן: עניין פמה הראשון; רע"א 9599/16 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (3.4.2017), להלן: עניין פמה השני); מטבע הדברים, הדיון בענייננו ייערך תוך שימת לב לקביעות בעניינים אלה. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בעניין פמה הראשון נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לאישור תובענה כייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי בדבר העלות הממשית של האשראי, ואולם הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת התקיימותה של עילת ההטעיה הצרכנית. לאחר השלמת דיון, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים לכאורה יסוד של הטעיה, ואף על פי שלא הוכח יסוד הנזק נקבע כי ניתן לעתור לצו מניעה מכוח עילה זו. על החלטה זו נסב עניין פמה השני, ובית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור בקובעו כי התובענה הייצוגית תתנהל בעילה מכוח חוק אשראי הוגן בלבד.

המסגרת הנורמטיבית – חוק אשראי הוגן

עוד נדרשת התייחסות קצרה כבר בפתח הדברים לחוק אשראי הוגן, ובפרט לכך שבמסגרת תיקון מס' 5 לחוק נערך בו שינוי מהותי ונרחב – החל מהחלפת שם החוק ועד להרחבת תחולתו ועדכון חלק מההסדרים שהיו קבועים בו (להלן: תיקון מס' 5). כפי שכבר צוין, עד לתיקון מס' 5 היה חוק אשראי הוגן קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993", ובמסגרת התיקון הורחבה תחולתו כך שכיום הוא חל גם על תאגידים בנקאיים ולא רק על גופים חוץ-בנקאיים; ובהתאם לכך אף הוחלף שמו של החוק. נוסף על כך, עודכן מנגנון תקרת הריבית הקבוע בחוק; נקבעו הוראות שתכליתן הגנה נאותה על צרכנים בשוק האשראי; והתווספו הוראות עונשין ועיצום כספי שמטרתן אכיפה אפקטיבית של החוק (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התשע"ה-2015, ה"ח הממשלה 936 (20.7.2015); הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 5) (תיקון) (דחיית מועד התחילה), התשע"ט-2018, ה"ח הממשלה 1260 (22.10.2018)). הגם שחוקק כבר ביום 9.8.2017, תיקון מס' 5 נכנס לתוקף רק לאחרונה, ביום 25.8.2019 – לאחר שניתנה זה מכבר החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת האישור. משכך, גם בגדרה של החלטה זו אתייחס להוראותיו של חוק אשראי הוגן (לשעבר: חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות) כפי נוסחם בעת הרלוונטית לבקשת האישור.

לענייננו, סעיף 3(ב) לחוק אשראי הוגן מטיל על מלווה חובת גילוי בנוגע לשורת פרטים רלוונטיים לעסקת ההלוואה, ובהם "שיעור העלות הממשית של האשראי" (סעיף קטן (8)). על פי סעיף ההגדרות בחוק מדובר ב"יחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי"; ובעת הרלוונטית לבקשת האישור "תוספת" הוגדרה בחוק כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". לדברי ששון, שיעור העלות הממשית של האשראי שמעמידה קידום ללקוחותיה עולה על זה המוצג על ידה בחוזה ההלוואה – וזאת משום שבקביעת העלות הממשית אין היא מביאה בחשבון את התשלומים הנוספים שהיא גובה מכוח חוזה ההלוואה כמפורט לעיל. קידום מצידה אינה מכחישה כי כך היא נוהגת – ואולם לעמדתה אין בכך כל פסול, מאחר שהתשלומים הנוספים אינם "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

החלטתו של בית המשפט המחוזי התמקדה בשתיים מעילות התביעה שנטענו בבקשת האישור – הפרת חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וגביית ריבית מוסווית באופן שיש בו משום הטעיה צרכנית. בהתייחס להפרת חובת הגילוי, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שיוכח כי התשלומים הנוספים מהווים "תוספת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק אשראי הוגן – שאז המשמעות היא שנדרש היה להביאם בחשבון בהצגת שיעור העלות הממשית של האשראי. בעניין זה נסמך בית המשפט המחוזי על החלטת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעניין פמה הראשון, שם נקבע כי "כל סכום אותו משלם לווה למלווה בקשר להלוואה שאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, יהיו שמו ותכליתו אשר יהיו, נחשב ל'תוספת' אשר יש לקחת בחשבון במסגרת תחשיב עלותו הממשית של האשראי" (בפסקה 5). הובהר כי אם אמנם כך ייקבע ביחס לתשלומים הנוספים הרי שקידום הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וחברי הקבוצה עשויים להיות זכאים לסעד של ביטול הסעיף בחוזה ההלוואה הקובע את החיוב בתשלומים אלה (מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן כנוסחו בעת הרלוונטית) ולהשבת סכומם.

בהתייחס לעילת ההטעיה הצרכנית, בית המשפט המחוזי ערך הבחנה בין "ריבית" – שהיא תשלום הניתן למלווה בגין עצם מתן ההלוואה, לבין תשלומים אחרים המשולמים למלווה – למשל בתמורה לאספקת שירותים אחרים מעצם מתן ההלוואה. הובהר כי בעוד קידום רשאית לגבות תשלום עבור שירותים נוספים שהיא מספקת (בכפוף לעמידתה בחובת הגילוי המוטלת עליה כאמור לעיל), אין היא רשאית לגבות מהלווים תשלום שכל מטרתו היא להעלות באופן מוסווה את ההכנסה הצומחת לה מן ההלוואה. על מנת לקבוע אם התשלומים הנוספים מהווים תמורה עבור שירות נוסף או שמא ריבית מוסווית שנגבתה שלא כדין, בחן בית המשפט קיומו של קשר בין שיעורם של תשלומים אלה לבין העלויות שבהן קידום נאלצת לשאת לגרסתה לשם אספקת השירות הנוסף.

אשר לדמי הגבייה – לגרסת קידום, חיוב זה נובע מן העלויות שבהן היא נדרשת לשאת על מנת לאפשר ללווה לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים ובאמצעות הוראת קבע; ואולם בית המשפט המחוזי לא מצא בגרסה זו ממש. ראשית נקבע כי בעוד קידום העמידה את דמי הגבייה על סך 13 ש"ח לחודש, העמלה שהיא משלמת לבנקים עבור גבייה באמצעות הוראת קבע עומדת על עשרות אגורות בלבד בכל חודש, ושקלים ספורים לכל היותר. שנית, לדברי קידום היא נושאת בהוצאות הכרוכות בתפעול מערכת ממוחשבת שמטרתה לתמוך בפעולות הגבייה, ואולם בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי מדובר ב"שירות נפרד כלשהו שהמשיבה (קידום-ע'ב') מעניקה ללווים" (בסעיף 10). עוד נקבע בהחלטה כי קידום לא הבהירה כיצד היא מחשבת את דמי הגבייה וכי בכל מקרה לא עלה בידה להוכיח קשר כלשהו בין עלויות הגבייה שבהן היא נושאת לטענתה, לבין דמי הגבייה שהיא גובה מלקוחותיה.

לעניין התשלום החד הפעמי – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תשלום זה לא נגבה בגין שירות נפרד שסופק ללווים מאת קידום או צדדים שלישיים כנטען על ידה, אלא שמדובר בתשלום הקשור בטבורו לעצם מתן ההלוואה. כך, למשל, קידום טענה כי עליה לשאת בתשלום לסוכנויות רכב עבור החתמת לווים על חוזה ההלוואה, הנובע מן הצורך בהכשרה מיוחדת של נציגי סוכנויות הרכב לשם כך. ואולם בית המשפט לא קיבל גרסה זו, וקבע שנראה כי מדובר בהוצאה שמטרתה לעודד את סוכנויות הרכב להפנות לווים לקבלת הלוואה מקידום דווקא; הא ראיה שהתשלום שמעבירה קידום לגוף המחתים אינו קבוע ביחס לכל עסקה, אלא נקבע באופן יחסי להיקף ההלוואה. עוד לטענת קידום, היה עליה לשאת בעלויות החזקה של מערכת תוכנה המשמשת בין היתר לבדיקת מצבו הפיננסי של הלווה במהירות וביעילות; ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהוצאה הנחוצה למי שעוסק במתן הלוואות, להבדיל מתשלום עבור שירות נוסף. כך נקבע גם ביחס להוצאה שעניינה "משלוח דואר", ולתשלומים המועברים למשרד התחבורה – למשל עבור שימוש במאגרי מידע, רישום משכון והסרתו וכו'.

בסיכומה של נקודה זו ציין בית המשפט כי "לא כל סכומי ההוצאות השונות אשר לשמן העמלות (התשלומים הנוספים-ע'ב') נגבות לכאורה הם סכומים שמוצאים בגין שירות נפרד" ועל כן ניתן לראות בהוצאות אלה ולכל הפחות בחלקן משום ריבית מוסווית. בהקשר זה הובהר כי "מאחר שבשלב זה אין צורך לכמת את הנזק הנטען, איננו נדרשים לקבוע כלה ונחרצה מהו סכום ההוצאות הנטענות שתיחשבנה ריבית מוסווית. די ששוכנעתי כי מרבית ההוצאות יכולות להיחשב כאלה." (בפסקה 13). בהמשך לאמור נקבע כי קידום הטעתה לכאורה את לקוחותיה באופן שבו חישבה את שיעור הריבית ותנאי האשראי בחוזה ההלוואה – בכך שהציגה ריבית ששיעורה נמוך יותר מכפי שהוא באמת, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. בהתייחס ליסודות הנזק והקשר הסיבתי שבעילת תביעה זו, צוין כי ששון אמנם לא ערך השוואה בין תנאי ההלוואה לבין התנאים שמציעות מתחרותיה של קידום טרם שהתקשר עימה, ואולם לדבריו הוא דווקא היה עושה כן לו ידע שהריבית שבה נשא בפועל היא גבוהה מהריבית הנקובה בחוזה ההלוואה. בית המשפט שעה לגרסתו, וקבע כי בנסיבות אלה קיימת "אפשרות סבירה שלכאורה נגרם נזק ללווים, שבשלב הנוכחי אין כזכור צורך בכימותו" (בפסקה 14). לבסוף צוין כי גם בעילת תביעה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לסעד כספי, וייתכן שאף לצו מניעה המחייב את קידום שלא לגבות את התשלומים הנוספים אלא אם כן יובאו בחשבון בקביעת העלות הממשית של האשראי ובהצגת נתוני הריבית.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי משנקבע שקיימת אפשרות סבירה שהתשלומים הנוספים נגבו שלא כדין, ממילא קיימת אפשרות סבירה שאף ייקבע כי התנהלות זו מהווה עשיית עושר וחוסר תום לב בקיום חוזה ההלוואה. לנוכח תוצאה זו, בית המשפט המחוזי סבר כי מתייתר הצורך לבחון את התקיימותן של עילות התביעה הנוספות שנטענו בבקשת האישור (מכוח חוק החוזים האחידים, הפרת חוזה ורשלנות).

לבסוף בית המשפט המחוזי קבע כי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) מתקיימים, שאז אישר את התביעה כייצוגית. עוד נקבע כי ששון ובא כוחו ישמשו, בהתאמה, כתובע המייצג וכבא הכוח המייצג של הקבוצה, שתכלול את כל מי שנטל או פרע הלוואה מקידום בתקופה שתחילתה 7 שנים לפני מועד הגשת בקשת האישור ועד למועד החלטת האישור (להלן: הקבוצה). עם זאת, הובהר כי בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן, יוחרגו מן הקבוצה לווים שהם תאגידים (בהתאם להגדרת "לווה" בחוק); ובכל הנוגע לעילת ההטעיה הצרכנית, יוחרגו מן הקבוצה מי שאינם "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. לנוכח התוצאה שאליה הגיע, חייב בית המשפט המחוזי את קידום בתשלום הוצאותיו של ששון וכן בשכר טרחת באי כוחו בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

קידום סברה כי לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית נגדה, והיא הפנתה למספר שגיאות שנפלו לדבריה בהחלטת האישור – ובראשן הקביעה שלפיה עומדת לכאורה לקבוצה עילת תביעה מכוח חוק אשראי הוגן. לגישתה של קידום, התשלומים הנוספים אינם מהווים "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן בעת הרלוונטית – ועל כן לא היה מקום לגלמם בעלות הממשית של האשראי; מה גם שלגרסתה של קידום היא שימשה כ"צינור" בלבד להעברת מרבית הכספים הללו לידי צדדים שלישיים, עבור שירות שניתן על ידם בפועל ללווים. ועוד נטען כי במצב דברים זה, אפילו ניתן היה לקבוע כי קמה לקבוצה עילה מכוח חוק אשראי הוגן – ממילא סעד של השבה יהיה בלתי צודק ואין אפוא מקום לתתו, שכן חברי הקבוצה קיבלו שירותים בגין התשלומים הנוספים וקידום עצמה כלל לא נהנתה מכספים אלה.

זאת ועוד. לגישת קידום, בעניין פמה השני נקבע כי חוק אשראי הוגן מהווה בנסיבות המקרה דין ספציפי; ועל כן מקום שקיימת עילת תביעה לקבוצה מכוח חוק זה, לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית גם מכוח עילות מן הדין הכללי – כדוגמת הטעיה צרכנית ועשיית עושר ולא במשפט. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, קידום טוענת כי בנסיבות שבהן החיוב בתשלומים הנוספים נקבע באופן מפורש בחוזה ההלוואה ובלוח הסילוקין המצורף אליו, ברי כי לא מתקיים יסוד של "הטעיה"; וקידום מוסיפה כי הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לששון, שהוא "לווה מתוחכם" ובעל ניסיון וידע בעסקאות מסוג זה. עוד לטענת קידום, ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן – מאחר שנטל את ההלוואה לצורך רכישת מונית, ומשכך אין מדובר בשירות שהוא בעיקרו "אישי, ביתי או משפחתי" אלא בשירות בעל אופי עסקי לכל דבר ועניין; ולעמדת קידום, די בכך כדי להביא לדחיית עילת התביעה מכוח חוק הגנת הצרכן.

קידום הוסיפה וטענה כי ששון לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי נגרם לו לכאורה נזק כתוצאה מאופן חישוב עלות האשראי הממשית בחוזה ההלוואה, ומשכך לא היה מקום לאשר את התובענה בעילות המחייבות הוכחת נזק (הטעיה צרכנית, וכן חוסר תום לב במשא ומתן (מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים)). לטענתה של קידום, ששון הודה בתצהירו כי לא פנה לאף חברת אשראי אחרת מלבד קידום ולא קיבל הצעות מתחרות כלשהן – ובנסיבות אלה כלל לא ניתן לדעת אם נגרם לו נזק כלשהו, לא כן שכן להעריך את שיעורו; וביחס לשאר חברי הקבוצה נטען כי אף לא ניתן כלל לדעת אם פנו לקבלת הצעות מתחרות, ואם עשו כן – האם קיבלו הצעה גבוהה או נמוכה מזו של קידום בכל הנוגע לעלות הממשית של האשראי. עוד באותו עניין, נטען כי רובן ככולן של החברות שעסקו בעת הרלוונטית במתן הלוואות חוץ-בנקאיות גם הן לא חישבו תשלומים שקיבלו בגין שירותים שסופקו ללווים בגדר העלות הממשית של האשראי – ובנסיבות אלה ברי כי קידום ממילא לא מנעה מחברי הקבוצה את האפשרות להשוות בין התנאים שמציעות החברות השונות. קידום משיגה גם על אישור התובענה כייצוגית בעילה מכוח חוק עשיית עושר, ולטענתה אין יסוד לקבוע כי התשלומים הנוספים שולמו לה שלא כדין שעה שמדובר בחיוב הנובע מחוזה ההלוואה ושנקבע בהסכמת הצדדים.

קידום הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. לעמדתה קיימת שונות מהותית בין חברי הקבוצה, בפרט בין הלווים העסקיים (דוגמת ששון) ללווים הפרטיים. עוד נטען כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, במיוחד בכל הנוגע לעילת ההטעיה – שכן מדובר ביסוד סובייקטיבי, שיהא צורך לבררו ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה בנפרד. לגישתה של קידום אף נפל פגם בהחלטת האישור מבחינה זאת שלא הובהר די הצורך בגין איזה עילות תביעה אושרה התובענה כייצוגית, ואיזה סעד אושר ביחס לכל עילה. נוסף על כך נטען כי ששון אינו ראוי לייצג את הקבוצה, מאחר שהטעה את בית המשפט בכך שלא גילה כי בפועל עסקת ההלוואה בינו לבין קידום כלל לא התנהלה בהתאם ללוח הסילוקין שצורף לכתחילה לחוזה שבין הצדדים, ועל כן סכום התביעה שבו נקב ששון הוא למעשה חסר יסוד. לבסוף, קידום מלינה על כך שבית המשפט המחוזי פסק לחובתה הוצאות משפט "מופרזות ויוצאות דופן".
ששון סומך ידיו על החלטת האישור בכל הנוגע לעילות הנובעות מחוק אשראי הוגן, חוק הגנת הצרכן וחוק עשיית עושר. בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, ששון מדגיש כי זכאותה של הקבוצה לביטול סעיף בחוזה הלוואה בשל הפרת חובת הגילוי, נתונה לה מכוח סעיף 9(א) לחוק – וזאת גם אם ייקבע שלא הוכח קיומו של נזק לחברי הקבוצה. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, ששון עונה לגישתו על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן; ולעניין הנזק לקבוצה נטען כי כאשר עוסק מטעה את לקוחותיו בנוגע לגובה המחיר שהוא גובה עבור המוצר או השירות, הנזק שנגרם לכל לקוח הוא בשיעור ההפרש שבין העלות האמיתית של המוצר או השירות לבין העלות שהוצגה לו – וכך גם במקרה דנן. בהתייחס לעילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר, ששון סבור כי "טובת ההנאה" ששולמה לקידום, בדמות התשלומים הנוספים, אינה מכוח זכות שבדין – שכן חוזה ההלוואה סותר הסדר קוגנטי שבחוק אשראי הוגן בכל הנוגע לחובת הגילוי.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתו כי דין הבקשה להידחות.

עילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן: עילה זו נסמכת על חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3(ב), כנוסחו בעת הרלוונטית -

       חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:
...
(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;
...
(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;
(8) שיעור העלות הממשית של האשראי.

כפי שכבר צוין לעיל, שיעור העלות הממשית של האשראי הוא היחס שבין כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל (בחישוב שנתי), ובעת הרלוונטית הגדרת המונח "תוספת" בחוק אשראי הוגן היתה הגדרה רחבה במיוחד – שפרשה כנפיה על "כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". אף על פי כן, קידום טוענת כי לא כל תשלום שנגבה עבור שירותים מהווה בהכרח "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן – וזה המצב לדבריה מקום שבו התשלומים אינם מגיעים לכיסו של המלווה, אלא מועברים על ידו לצדדים שלישיים. ובענייננו, קידום לגרסתה שימשה "צינור בלבד" להעברת התשלומים הנוספים לצדדים שלישיים, ומשכך תשלומים אלה אינם מהווים תוספת כהגדרתה בחוק ולא היה מקום לקבוע בהחלטת האישור כי חלה עליה חובה לכלול אותם בגדר העלות הממשית של האשראי. אינני רואה מקום לשעות לטענה זו, ואין בשלב זה יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנדון.

ראשית דבר, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה התשלומים הנוספים הם במהותם תשלומים עבור שירותים שסופקו ללווים על ידי צדדים שלישיים; ובהחלטת האישור נקבע כי לפחות בעיקרן מדובר בהוצאות שהוציאה קידום עצמה ושהן טבועות בעצם ניהול עסקיה. מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. זאת ועוד. הפרשנות המצמצמת המוצעת על ידי קידום בנוגע לאופן חישובה של העלות הממשית של האשראי, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הרחבה של "תוספת" כפי שהיתה קבועה בעת הרלוונטית בחוק אשראי הוגן; וגם לא עם ההלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון – שלפיה כל סכום המשולם למלווה בקשר עם ההלוואה, ושאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, מהווה "תוספת" – וזאת ללא תלות בשאלה כיצד הוכתר התשלום על ידי המלווה בחוזה ההלוואה (שם, בפסקה 5). נראה אפוא שגם התשלומים הנוספים נתפסים בתחומי הגדרה רחבה זו, ומהווים "תוספת" שעל פי חוק אשראי הוגן יש לכלול בחישוב העלות הממשית של האשראי.

עוד בעניין פמה הראשון, הובהר כי אין לצפות מן הלווה לחשב בעצמו את שיעור העלות הממשית של האשראי בהתבסס על נתוני ההלוואה – גם אם אלה פורטו בחוזה שבין הצדדים; והדברים יפים גם לענייננו, בכל הנוגע לתשלומים הנוספים שאמנם צוינו בחוזה ההלוואה אך לא הובאו בחשבון בחישוב העלות הממשית של האשראי. ויש מקום להפנות לדבריה של השופטת ע' ארבל בנדון (שצוטטו גם בעניין פמה הראשון):

"המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן." (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, פסקה 19 (24.6.2007)).

לנוכח טענת קידום, שלפיה נפלה אי בהירות בהחלטת האישור לגבי הסעדים הנובעים מעילות התביעה שאושרו, יבואר כי הפרת חובת גילוי עשויה להצמיח לקבוצה סעד של ביטול או שינוי חוזה ההלוואה מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן (כנוסחו בעת הרלוונטית) ובצידו השבה של הכספים שנגבו שלא כדין (ראו בעניין פמה הראשון, פסקה 6).

בנקודה זו יש לתת את הדעת לטענת קידום שלפיה בעניין פמה השני נקבע כי העילה היחידה שמכוחה ניתן לאשר תובענה ייצוגית בנסיבות הדומות לענייננו, היא מכוח חוק אשראי הוגן. טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה. אין כל יסוד להסיק מעניין פמה השני כי יש לשלול באופן קטגורי אישורה של תובענה ייצוגית נגד מלווה כהגדרתו בחוק אשראי הוגן בעילות שלא מכוח אותו חוק; והתוצאה שאליה הגיע בית משפט באותו עניין, שלפיה ההליך הייצוגי יתנהל רק בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, מעוגנת בנסיבות אותו מקרה. אדרבה, בעניין פמה הראשון התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת שם, והדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ידון בעילת תביעה נוספת, עילת הטעיה צרכנית; אלא שבסופו של יום נמצא כי עילה זו אינה מתקיימת, ומטעם זה בלבד אושרה התביעה כייצוגית רק בעילה לפי חוק אשראי הוגן.

עילת הטעיה צרכנית: קידום סברה כי מאחר שהתשלומים הנוספים פורטו באופן מפורש במסגרת חוזה ההלוואה ולוח הסילוקין שצורף לו, אין יסוד לטעון כי היא הטעתה את לקוחותיה. אמנם אין חולק כי בחוזה ההלוואה נקבע שקידום רשאית לגבות את התשלומים הנוספים, ואולם ההטעיה הנטענת אינה גלומה בעצם גביית תשלומים אלה – אלא באופן הצגת הריבית בגין ההלוואה, כאמור בסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. מעבר לכך שמדובר בהצגת נתון שגוי כשלעצמו, הטעיית הלקוחות לגבי שיעור הריבית פוגעת ביכולתם לערוך סקר שוק ולהשוות בין התנאים שמציעים גופים חוץ בנקאיים שונים.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה היא גבתה את התשלומים הנוספים בגין שירותים שסופקו ללווים מעבר לעצם העמדת ההלוואה, ונקבע כי מדובר למעשה בהוצאות הנובעות באופן אינהרנטי מניהול עסקי האשראי. כפי שכבר צוין, אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בגדרה של החלטה זו. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון, ככל שהתשלומים הנוספים הם למעשה ריבית מוסווית (כטענת ששון), המשמעות היא שקידום לא היתה רשאית לגבות אותם; ואם היא מעוניינת בהכנסה בשיעור דומה לזה שמניבים לה תשלומים אלה, הדרך לעשות כן היא להעלות במישרין את שיעור הריבית שהיא גובה מלקוחותיה (שם, בפסקה 9). על יסוד האמור בדין נקבע בהחלטת האישור כי גביית התשלום החד-פעמי ודמי הגבייה מהווה ריבית מוסווית, וכי מתקיימת לכאורה עילת הטעיה צרכנית. עוד יבואר, למען הסר ספק, כי בגין עילה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לפיצוי כספי בשל הנזק שנגרם להם, וכן לצו מניעה האוסר על גביית התשלומים הנוספים. 

עוד בעילת ההטעיה הצרכנית, קידום סבורה כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן מאחר שהתקשר עימה בחוזה ההלוואה במסגרת עיסוקו כנהג מונית – ולדברי קידום כבר בשל כך לא היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית בעילה זו. על פי חוק הגנת הצרכן, "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק). בנסיבות המקרה דנן, שבהן ששון נטל את ההלוואה על מנת לרכוש מונית לצורך עסקי, על פניו מתעוררת שאלה אם הלה עונה על הגדרת צרכן אם לאו – וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי בסוגיה זו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להותיר בירורו של עניין זה לשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואיני רואה מקום להתערבות בנקודה זו – מה גם שאפילו יתברר כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן", הדבר אינו מחייב את דחייתה של העילה הצרכנית ולבית משפט הסמכות לצרף או להחליף תובע מייצג, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ויוזכר, כי בית המשפט המחוזי קבע כי בכל מקרה יוחרגו מהקבוצה כל מי שאינם "צרכנים" לפי ההגדרה שבחוק.

ולעניין טענתה של קידום שלפיה לא הוכחו התקיימותם של יסודות הנזק והקשר הסיבתי כתוצאה מן ההטעיה. בעניין זה יבואר כי הנזק שגרמה לכאורה קידום ללקוחותיה גלום בהפרש שבין שיעור הריבית או עלותו הממשית של האשראי כפי שנקבעו בחוזה ההלוואה, לבין אלה שבהם נשאו חברי הקבוצה בפועל. עם זאת, בדומה למקרים רבים שבהם נטען להטעיה צרכנית במסגרת של הליך ייצוגי, מטבע הדברים מתעורר קושי להוכיח ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה את יסוד הקשר הסיבתי, קרי: כי אמנם הסתמך על המצג המטעה בנוגע לריבית ולעלות הממשית של האשראי ובשל כך נמנע מליטול הלוואה אחרת. ב-רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון (1.7.2019) הזדמן לבית המשפט לפרט את השאלות המתעוררות בכל הנוגע לאופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בתובענות ייצוגיות צרכניות, שאלות שחלקן אף מוקשות; ואולם גם במקרה דנן, בדומה למקרה שם, יש להותיר שאלות אלה לעת מצוא. מטבע הדברים יש יסוד סביר להניח כי קיימים לקוחות שהסתמכו על נתוני הריבית והעלות הממשית של האשראי כפי שהוצגו על ידי קידום, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק; ובשלב אישור התובענה כייצוגית ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו גם: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, בפסקה 20 (1.7.2019)).
          
עילה לפי חוק עשיית עושר: בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית גם מכוח עילה זו, ואולם יצוין כי מדובר בקביעה כללית שנקבעה בלא פירוט הטעמים המצדיקים אותה וללא דיון בהתקיימות כל אחד מיסודות העילה. דיון זה נמצא חסר, בפרט בהינתן טענתה של קידום שלפיה לא ניתן לקבוע כי גביית התשלומים הנוספים מהווה התעשרות שלא כדין שעה שהיא נעשתה מכוח הוראה מפורשת בחוזה ההלוואה. עם זאת, מאחר ששאלות אלה לא לובנו בהחלטת האישור איני רואה מקום לעשות כן לראשונה בגדר החלטה זו – וגם נושא זה יתברר לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתובענה לגופה.

מעבר לאמור, לא ראה בית המשפט העליון מקום להידרש ליתר טענות קידום בנוגע להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ההליך הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייצוג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. כפי שהוברר לעיל גודלה של הקבוצה ייקבע במסגרת הדיון בתובענה לגופה, וכך גם שאלת התקיימות יסוד הקשר הסיבתי בעילת ההטעיה הצרכנית.

אשר להוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה של קידום, אמנם הסכומים שפסק בית המשפט המחוזי הם על הרף הגבוה – ואולם מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בנדון. יתרה מזאת, לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם.

סוף דבר- בית המשפט העליון קבע שבקשת רשות הערעור תדחה, וקידום תישא בהוצאותיו של ששון בסך 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.


פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , , ,
הירשם ל- רשומות (Atom)